"אני באמת משתדל".
זאת ההקדמה החיונית לקורותיי בתור עקר בית בעל כורחי. המצב, אתם יודעים, הוביל אותי במסלול מהיר מלשכה לבנה, מעוצבת ועתירת זכוכית, לכיור מלא כוסות ולערימות חיתולים מצחינים שהיו מספקים תחמושת לשבוע של הפגנות במאה שערים.
רכב הליסינג המרווח עם הארומה של ריפוד חדש ופזומט מתקתק, נעלמו ברגע, כמו כרכרתה המהודרת של סינדרלה ובמקומה הופיעה הדלעת שלנו - המכונית המשפחתית הוותיקה, המעוטרת בדפיקות קלות על כל כנף (את הראשונה לא תיקנו בגלל עין הרע ובשלישית כבר סתם חסכנו), בריח של במבה מיושנת ובקן נמלים נסתר, שהוקם מתחת לאחד מכיסאות הבטיחות של הבנות.
כך נפלו גיבורי ההיי-טק. כך נולדה הגרסה שלי לעקרת בית אותה בחרתי לכנות איכר-בית - כי עקר נשמע ממש לא רלוונטי כשמדובר באבא לשתיים וגם כי העבודה היא מורכבת ומסובכת לא פחות מעבודה בשדות הפלחה.
איפשהו ביום השלישי למצב החדש, זה היכה בי או יותר נכון, אני נתקלתי בה - האויבת מספר אחת של עקרות הבית הכביסה. ולא סתם אני אומר נתקלתי: בשתיים בלילה כשרצתי באמוק לחדר הבנות, לאתר את המוצץ שנפל מפיה של התינוקת ולבלום את הצעקות ההולכות ומתגברות לפני שהגדולה תתעורר, נתקלו רגליי במכשול סמי-רך, בגובה של ראש ממשלה מסוף שנות השמונים, ששיגר אותי לכיוון הרצפה. כנראה שבאמת הגיע כבר הזמן לעשות כביסה.
ידוע שמפלס הכביסה גדל ביחס ישר למספר הילדים במשפחה, כאשר למשוואה צריך להכניס את התיקון שבתינוק הראשון אתה מחליף בגדים שש פעמים ביום ובילד השני והשלישי רק פעמיים וגם זה רק "איף דה שיט היטס דה" בגד גוף. עוד עובדה חשובה נוספת המשפיעה על המשוואה, היא שבנות נוטות להחליף הרבה יותר בגדים מבנים (בכל גיל, אגב). בתי בת הארבע אף דורשת לבדוק מה כתוב או מצויר על כל זוג תחתונים בכל ערב ובוקר כדי לבדוק אם זה מסתדר עם ההורוסקופ שלה או משהו. כנראה שהיום היא באופק "הלו קיטי". וככה נוצר המצב בו שתי הבנות, אשתי ואני מייצרים בשבוע, כביסה בסדר גודל של פלוגת טירונים של גולני.
האמת היא שזו לא הפעם הראשונה שאני נדרש לעניין הכביסה, אבל הביקורות הנוקבות שחטפתי עד היום על פועלי בתחום היו גורמות אפילו למנחם גולן להבין שהגיע הזמן לפרוש מעסקי הקולנוע. אבל מה, המצב החדש החזיר אותי לזירה, כשבפינה אחת עומד אני הטירון, עם ערימת חולצות ורודות מלאות בכתמים של צבעי פנדה ומנגד ניצבת מכונת הכביסה עם מכסה פתוח, כשבזווית "הפה" שלה גרביים שנותרו אלמנים ו"בעיניה" אורות אדומים מהבהבים המשווים לה מראה דמוני מעורר אימה. המיקרוגל מצפצף: סיבוב ראשון.
התמודדות עם גרמניות מרושעות
כאמור, זו לא פגישתי הראשונה עם הסחטנית ובאמת שניסיתי להסיק מסקנות טוב יותר מאולמרט של אחרי מלחמת לבנון השנייה ולפני מלחמת עזה הראשונה. צרבתי אצלי בתודעה: מה שלא תעשה אל תפספס את הגרב הוורוד המרושע שמנסה להסתנן לכביסה, ובאמת שניסיתי, אבל לך תאתר גרב אחד כזה קטן של תינוקת בת 3-6 חודשים, שהסתתר במזיד בכיס הפנימי של הבייבי-גרו הלבן פנינה. או בצבעו החדש ורוד פוקס(יהההההה!!).
חטפתי על הראש. בטח שחטפתי.
בשבועות הבאים, אחרי שצברתי ניסיון במטלה, הרשיתי לעצמי אפילו לשחק עם הטמפרטורה ועם התוכניות: "אממממ, היום מרגיש לי כמו 45 מעלות בשילוב תוכנית של כביסה עדינה"... אחרי מספר חודשים התחלתי כבר ממש לאלתר בחופשיות ואפילו לשכנע את עצמי שלבן ואפור בהיר זה כמו יפנים וסינים יאללה מי באמת מבדיל ביניהם כנסו אחר כבוד בצוותא למכונת הכביסה. ביטחון מופרז, זה מה שמקרב אותנו לחורבן בית שלישי.
חטפתי על הראש, ברור שחטפתי.
היבט נוסף ובעייתי בענייני הכביסה הוא התקלות. ככה זה, מדובר באחד המכשירים שהכי קורעים את התחת (וגם חגורות ומיסבים) בבית. עם הזמן כבר למדתי לזהות התקלה המתקרבת לפי קריאת הכאב של המכונה, כמו חיה פצועה שנלכדה בשיני הטורף ונושמת את נשימותיה האחרונות. המכונה סוחטת ומסתובבת בשאון של להקת פילים ולפתע אההההההההההההה.... ואין יותר סיבובים.
בתיקוני מכונות כביסה אני באמת די טוב ואת המכונה הישנה שלנו "ליידי קריסטל" מודל 72' ידעתי לפרק לגורמים (בעיקר בגלל שהיפלתי מדי פעם איזה גרב או ששה לחלל שסביב התוף שלה). גם במכונה החדשה למדתי עם הזמן לרוקן את המים מהפילטר ואפילו פעם סיכנתי את חיי, וכמעט שאבדתי במעמקי הגהנום שהוא דאון-טאון פתח תקווה, בחיפושיי אחרי חגורה מקורית להחלפה. כשאני כבר מודה בתבוסתי וממש מזמין טכנאי, אני תמיד יושב איתו ומנסה ללמוד ממנו את הטריקים איך להתמודד עם הגרמנייה המרושעת הזאת שלנו. מי יודע מה ייצרו במפעל שלה ב-1942. בטח ציקלון B.