איך עושים סקס צרפתי

הנשים הצרפתיות נחשבות לסקסיות בעולם ויש אישה אחת שחיה כיום בפריז ולוקחת על עצמה בגאווה את הקרדיט על זה - שנטל תומס, כוהנת הלנז'רי, אפיפיורית החזיות וארכי-בישופית הביריות הצרפתית.

תומס היא מעצבת הלנז'רי המפורסמת ביותר בצרפת. כל כך מפורסמת עד שבשורת המחוכים שלה חצתה את גבולות המדינה, וכרגע אפשר למצוא את הבגדים התחתונים בעיצובה, ברחבי העולם.

לפני מספר ימים היא אפילו פרסמה ספר בשם "היסטוריית הלנז'רי", שבו היא שוטחת את אהבתה לבגדים תחתונים. תומס מרחיבה שם על נקודת המבט שלה על גוף האישה, מספרת אנקדוטות סקסיות במיוחד על פיתוי ואירוטיקה ופותחת אגב כך, צוהר לעולם הסודי, שהיה מוכר עד כה רק לנשים הצרפתיות.

המעצבת, מטר שישים של קוקטיות מדודה, כיום בשנות השישים לחייה, התפרסמה כשהיתה בת 19 בזכות, לא אחרת מבריז'יט בארדו, הלקוחה המפורסמת ביותר שלה דאז. בהתחלה היא עיצבה אופנה עילית וגם שילבה כתוספת, לנז'רי לתצוגות בפריז, במשורה. אלא ש"בשנות השמונים לא הראו לנז'רי על המסלולים. הייתי היחידה שעשתה את זה. כל התמונות שיצאו לעיתונים אחרי התצוגה היו של הלנז'רי ואף אחד לא התייחס לבגדים שלי".

העניין הזה גרם לתומס לרתוח מזעם. במקום להראות את האופנה שעשתה, פריז רק רצתה להוכיח שיש נשים ערומות על המסלולים. "כך בעצם נכנסתי לזיכרון הקולקטיבי כמישהי שהיא חלק בלתי נפרד מעולם הלנז'רי", היא משחזרת, "כך הכירו אותי. זה כבר בתת מודע של אנשים, ואני בכלל לא רציתי לעצב לנז'רי. רציתי פרט-אה-פורטה".

עשר שנים מאוחר יותר היא הבינה את הרמז שהלקוחות והעיתונות ניסו לרמוז לה ועברה באופן בלעדי ללנז'רי. כיום היא מעצבת גם ניירות מכתבים, מטריות, עטים ואפילו רהיטים. הסגנון שלה הוא רנסנס ורוקוקו ואת ההשראה היא שואבת משנות האר-דקו של 1900.

לא רק הדגמים שלה ניתנים לזיהוי מרחוק כמו היו תיקי לואי ויטון, אלא גם הסילואט שלה מוכר לכולם, ממש כמו זה של קארל לגרפלד וזה של ז'אן פול גוטייה. גם תומס, בדיוק כמותם, משתמשת בדמותה כדי לפרסם את ענקית הלנז'רי שלה, שבהתאמה גם נקראת על שמה.

אלא שבעוד שלגרפלד מצטלם בכל שבוע לפרסומת אחרת וגוטייה מקמפיין לאחרונה לצידה של אניס דין את הבושם החדש שלו "מאדאם", תומס יכולה ללמד את שניהם פרק מעמיק בשיווק עצמי לוהט.

היא לבושה תמיד שחור, שיערה גזוז בתספורת קארה שחורה עם פוני מדוייק ושפתיה משוחות בשפתון אדום. מאיפה הגיע הרעיון להשתמש בדמות של עצמה כדי לקדם את עסק הלנז'רי שפתחה? "זה היה בשנות השמונים", היא נזכרת. "הפרסומאי שלי בזמנו, בנואה דווארייה, העלה את הרעיון. כל הקמפיין היה סביבי בגלל שלא היה לנו כסף. החלטנו להבליט את המותג, והמותג היה אני".

היום לתומס יש הרבה מאוד כסף וסניפי החברה שלה פרוסים ברחבי העולם: מפריז עד לבנון, מניו-יורק עד דובאי, נשות העולם האמידות מחפשות את החנויות ונקודות המכירה שלה ואז נכנסות לתאי מדידה ורודים ומשתחלות ללנז'רי בתפירת חייט.

לפני כמעט עשור גם הישראליות יכלו להנות ממה שהפריזאיות קוראות לו "אמנות הפיתוי". תומס הגיעה לישראל ובשיתוף פעולה עם המשביר לצרכן יצאה להרפתקה של שנה בארץ הקודש. היא אפילו ביקרה בארץ ואירגנה שם תצוגת אופנה אחת אבל אז התקפלה בקול ענות חלושה ואספה את החזיות והביריות בחזרה לפריז.

היום היא משכילה להבין את הטעות. "אולי הגעתי לישראל מוקדם מדי", היא מהרהרת. "כשהגעתי לישראל הסתכלתי על הנשים הישראליות, וראיתי שהן הרבה פחות מתוחכמות מהצרפתיות בלבוש שלהן. היום הכל השתנה. הנשים הישראליות מטיילות ורואות אותן פרסומות, אוכלות באותן מסעדות ולובשות אותם בגדים כמו רוב הנשים בעולם. אין היום הרבה הבדל".

מי שבכל זאת חושקת נפשה במלמלות והסאטנים בעיצובה, ולא מרחיקה עד חנות הדגל יוצאת הדופן ברחוב סנט אונורה שבפריז, יכולה להכנס לחוויית רכישה לא פחות מאתגרת באמצעות אתר האינטרנט של המעצבת שם, באווירה ורודה לא פחות מזו שקיימת בחנות הפריזאית, אפשר להתעדכן בדגמי העונה הנוכחית כמו גם בחידושים ובהמצאות של המעצבת יוצאת הדופן.

המחירים, אגב, יקרים ביותר, אבל בתקופת הסיילים בפריז, זו בפירוש חנות ששווה להכנס אליה - המחירים יורדים פלאים וכך אפשר להתהדר בלנז'רי פריזאי, שעוצב על ידי דוכסית הפיתוי הגדולה בעולם.