הביצה החדשה

עולם האופנה, המונהג באופן מסורתי על ידי מעצבים מיומנים, עלול להפוך בשנים הבאות למקום נוסף שסלבריטאים חודרים אליו ומרדדים אותו. ההוכחה האחרונה לכך פורסמה אך לפני שבוע, אז הוצפה הרשת בידיעות על שיתוף הפעולה החדש לחורף הבא: דיוויד בקהאם, יצור יחד עם הבעלים של הבוטיק "אנדפיטד" קו ל"אדידס אורגינלס ביי אוריג'ינלס". בצעד זה בקהאם מצטרף לאישתו, שהיא כבר לא רק זמרת עבר, אלא מי שחתומה כמעצבת על ליין ג'ינסים ועל קו שמלות ערב, שעם אחת מהן הצטלמה מדונה למגזין W.

אין מדובר בגחמה בלעדית של הזוג המלכותי. כיום מספיק להיות מפורסם שמלביש את עצמו בטעם טוב, כדי להיתפש כמישהו שיכול לעצב בגדים לקהל רחב. פנלופה קרוז, כאחת הדוגמאות הבולטות לתופעה, מימשה במשך כמה עונות הצעה כזאת מרשת MANGO וכמוה גם מילה ג'ובוביץ'. גם בישראל, הודיעה חברת חברת הוניגמן כי מלאני פרס שהייתה עד עכשיו רק הדוגמנית של המותג, מעורבת בעיצוב חלק מפריטי הקיץ.

אלא שבכתבת החדשות הקצרה ששודרה בערוץ 2, ראיתי בעיקר את פרס מספרת כי חלקה הסתכם בהוראות כמו "אמרתי להם להגביה את המכנס", או שהיא אישרה שמדובר או לא, בבגדים שהיא היתה לובשת. קשה מאוד אגב, להבחין בערך המוסף שהיא הביאה לקולקציה החביבה והאנמית שהיא חתומה עליה, לטעמי. שום דבר שירדנה זיו, המעצבת המוכשרת של "הוניגמן", לא היתה מגיעה אליו בעצמה.

הוניגמן בתגובה: "הקולקציה של מלאני פרס עוצבה בהשראתה, כאשר הפריטים והרכבת הטוטאל לוק הסופי נבחרו על ידי מלאני, אשר ידועה בסטייל המשובח שלה".

יש הבדל עצום ועקרוני בין קרל לאגרפלד או אלכסנדר מקווין, מעצבים עם רקורד מוכח, חזון אמנותי וכישרון שנוטלים חלק בקולקציות שפונות לקהל הרחב, לבין פנלופה קרוז, שיותר טבעי היה לראות אותה כבימאית אם כבר, מאשר כמעצבת אופנה.

למרבה הצער, הקהל נמשך באקסטזה להילת המפורסמים ומשתף פעולה עם היוזמות המסחריות. ההיסטריה המוגזמת שאפפה את הסניפים של "Topshop" עם כניסת קולקציית קייט מוס לחנויות, יכולה לסתום את פיותיהם של כל המקטרגים ומבקרי האופנה. עם ההצלחה הזו קשה מאוד להתווכח. אבל למה בעצם ההמון הולך שבי אחר שיתופי פעולה מהסוג הזה?

בעיקרון, פולחני אישיות של מפורסמים והרצון לקחת חלק בהילת הזוהר שלהם, קיימים מקדם ההיסטוריה. זה חלק חשוב ומשמעותי ביצירת אופנה ומגמות. רק שאם בעשורים קודמים אנשים היו מתאמצים כדי לחקות חזותית את גיבורי התרבות שלהם, היום העניין נהיה לכאורה פשוט יותר.

מסבירים להם הרי שהסלב בחר או עיצב את הבגדים בעצמו ויתרה מכך, נצפה לובש אותם, ובעצם מציעים כאן רכישה של סטייל מוכן שתעזור ללקוחה להיראות כמו קייט מוס.

וכשרצון ההישרדות וההתעשרות של הדוגמנית פוגש את תשוקת המעריצים להידמות לה, אף אחד לא באמת יעצור כדי לבדוק מה באמת שווה האופנה הזו. צריך לזכור שמאחורי כל שיתוף פעולה עם סלב, יש לא מעט אנשים מוכשרים, מעצבים אמיתיים, שלא זוכים להכרה ראויה, והם אלו שבפועל עושים את העבודה.

הגישה לפיה כל אחד יכול לעצב אופנה יורה לכל הענף ברגל ומייצרת זילות בלתי נסבלת. עצוב שהמושכות של עולם האופנה עוברות ממעצבים שיש להם ראייה אחרת, כישרון ונסיון בעיצוב אופנה חדשנית, ושיכולים להעניק לתרבות העכשווית ביטוי ומרד דרך בגדים, לאלה שהתמקצעו בתחום אחר ויכולים לתרום לעולם האופנה בעיקר את הזווית המצומצמת שלהם על אופנה ואת חתימתם הנחשקת על הטיקט.

אולי המקרה של מדונה משאיר תקווה. הכישלון היחסי והמהדהד של שיתוף הפעולה האחרון שלה עם H&M, יכול להבטיח שאולי יש גבול שאותו אי אפשר לעבור. אי אפשר להשאיר את האמנות שביצירת אופנה לאנשים שמוכנים למכור את השם שלהם עבור קו הלבשה. לא כל אחד יכול לעצב אופנה. לא כל אחד יכול ליצור אמנות. נקודה.