פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      עובד בכיסוי תחת

      רודי גרנריך, ממציא החוטיני, ראה בו פשרה בין הצורך בחופש ונודיזם ובין כיבוד החוק בחופים, ואהב לעשות דווקא באופן כללי

      דווקאיות היא תכונה שלא מוערכת מספיק. המעצב רודי גרנריך, למשל היה דווקאי. הוא נהנה ליצור בגדים עם שילובי צבעים שנחשבו אז למחרידים כמו ורוד וכתום, אדום וסגול וכחול וירוק. אהב אופנה יוניסקסית כדי לאפשר לנשים ולגברים להחליף ביניהם בגדים ולהפוך את שני המינים לשווים באמת,
      חשף שדיים ושיער ערווה בבגדים חושפניים וצידד בגילוח של ראשי הדוגמניות.

      הוא נהנה לערבב פסים, קווים אלכסוניים ונקודות. והדהים את עולם האופנה בכך ששילב ויניל בבגדי החוף או הכניס מוטיבים משטיחים ספרדיים במעילים.

      גרנריך היה יהודי וינאי מבית טוב, שב-1938, הבין ששום דבר טוב לא יכול לצמוח מה"אנשלוס", סיפוח אוסטריה לגרמניה הנאצית. באותה שנה, בגיל 16, הוא ואמו (אביו התאבד כשהיה בן 8) הצטרפו לקבוצת פליטים יהודים שברחו לקליפורניה.

      העבודה הראשונה שמצא בארצות הברית הייתה בחדר מתים. לימים סיפר: "התבגרתי בין לילה. מצאתי את עצמי מוקף בגופות, שבסופו של דבר התרגלתי לנכחותן. בהמשך לא יכולתי שלא לחייך כשאנשים החמיאו לי ואמרו שיש בעיצובים שלי משהו שמאד מודע לגוף. חשבתי לעצמי 'כן אפשר לומר שאני יודע דבר או שניים על אנטומיה'."

      הוא למד בקולג' בL.A אומנות. אבל לאחר שצפה בהופעה של הרקדנית האגדית, מרתה גרהם, הוא נטש את האומנות ובמשך 6 שנים רקד בלהקתו של לסטר הורטון ועיצב תלבושות להופעות הלהקה. הוא עיצב בגדים שהתאפיינו בתנועה מדוייקת של הבד והחמיאו מאד לגוף.

      במשך שנים גרנריך יצר בגדים מהפכניים, זכה לפרסים רבים ולהוקרה והוכתר כאחד מנביאי האופנה של המאה העשרים. אבל מה זה הוקרה לעומת שערוריות ג'וסיות, חרם, גינוי, וקצת לעצבן את המנהיגים הדתיים של התקופה. את זה הוא השיג עם העיצובים של המונוקיני והחוטיני שהוסיפו קצת ספייסיות לשגרה בכפר הגלובלי.

      ב-1964- גרנריך עיצב את המונוקיני, בגד ים עם חלק תחתון גבוה (עד מעבר לפופיק) שממנו יוצאות שתי רצועות ספגטי דקות אלכסוניות שנקשרות מאחורי העורף ומותירות את החזה חשוף. הדוגמנית שבהמשך הפכה להיות המוזה ושותפתו לדרך, פגי מופיט, השתכנעה לדגמן את המונו קיני בתנאי שבעלה הצלם, ויליאם קלקסטון, יצלם את התמונות.

      תחילה קלקסטון לקח את התמונות שצילם למגזיןLIFE . אבל הם אמרו כי לא יוכלו לפרסם אותן כיוון שמדובר במגזין לכל המשפחה ותמונות של חזה חשוף מותרות רק כשאשר מוצגות בהן נשים א?ב?ו?ר?יג?'יניות , כיון שאז מדובר בחדשות. לאחר מכן הם ניסה לפרסם את התמונות במגזין "פאריס מאטץ" אבל גם שם ענו כי מדובר במגזין לכל המשפחה שלא יכול להתהדר בשערו בזוג שדיים חשופים. לימים קלקסון סיפר " חשבתי לעצמי שזה טיעון מוזר בהתחשב בכך שבאותו שבוע השער של המגזין היה תמונת תקריב של משפחה שנפגעה באורח קשה בתאונת דרכים". עד ש Women's Wear Daily (WWD) הסכימו לפרסם את התמונות כפי שהם.

      האפיפיור מתעצבן

      בגד ים הטופלס הפך לחדשות הארד קור ויצר סנסציה עולמית.
      מדינת הוותיקן נרעשה מהעיצוב והאפיפיור אסר על לבישת התועבה הזו. בעיתון הממשלה הסובייטית "LZVESTIA " דווחו על האופנה החדשה של הדוד סם, בגד ים לנשים, נטול החלק העליון. ומיד רתמו את העיצוב לתעמולה המרקסיסטית והוסיפו 'נו מה כבר אפשר לצפות מהחברה האמריקאית, הקפיטליסטית והרקובה שרומסת את ערכי המוסר ואינטרסים של החברה לטובת האגו'.

      ה"ניו יורק טיימס" הילל בפוריטניות את ראשי הערים של הריביירה הצרפתית שנלחמו למען ההגינות והחיים הנורמלים, להגדרתו. נשים הוזהרו שם שאפילו אם הן יורידו את החלק העליון של הביקיני שלהן יהיו לאקט השלכות חוקיות. ראש העיירה סן טרופז, שסומן כשריף קשוח, אמר כי אם יהיה צורך ישתמש בהליקופטרים כדי לפטרל את החופים.

      3000 נשים קנו את בגד הים, לפחות שתיים מהן לבשו אותו בפומבי. הראשונה היא קרול דודה, חשפנית צמרת, בעלת פרופורציות מושלמות, שהמגזין פלייבוי דיווח על המופע שלה במונוקיני באפריל 65'. השנייה היא טוני לי שלי, בת ה-19 שנלקחה למעצר ע"י שוטר בשיקגו, לאחר שהתרוצצה עם מונוקיני בחוף הים. היא נעצרה באשמת לבוש שאינו הולם לרחצה. במשפט, הסנגור שלה ביקש כי חבר המושבעים יהיה מורכב מגברים בלבד.

      ב-1974, עשור אחרי המונוקיני, רודי לא מתעייף וממשיך לדבוק בתיאורית "פחות זה יותר" ויוצר את החוטיני הראשון שהוצג על מסלולי התצוגה. ככל הנראה בהשראת חופי ברזיל. הוא התגאה ברצועת הבד הדקה שמפרידה בין פלחי הישבן ומשמשת כ"כיסוי תחת" , כמו שהוא תיאר זאת "כדי לאפשר את הנוחות והנאה, הבלתי ניתנים להכחשה, של בני האדם מלהסתובב בעירום".

      הוא החשיב את החוטיני לפשרה בין הצורך בחופש ונודיזם ובין כיבוד החוק בחופים הציבוריים שאסרו להראות איברים מוצנעים ללא כל כיסוי. הוא לא תיאר לעצמו ש-16 שנה מאוחר יותר ביוני 1990, שבעת חברי הקבינט בפלורידה יחמירו את ההגבלים ויאסרו על לבישת בגד ים חוטיני בחופי המדינה.

      הפסיקה שנכנסה לתוקפה ב -22 ליוני יצרה מחלוקת וויכוחים על חופש הפרט במדינה. והמחוקקים כינו את התיק "הפילוג האנאלי". עד היום החוטיני מצליח לעורר מהומות קטנות ברחבי הגלובוס.

      התצוגה האחרונה של גרנריך התקיימה ב-1981 והמעצב הציג בה קולקציה של סריגים. ב-1982 הוא הרים את הסטארט אפ האחרון שלו מחוץ לעולם האופנה, בישול ומכירה של מרקי גורמה, והתמיד בו כמעט עד יום מותו, לפני 24 שנה, אז בתאריך 21.4.85 נפטר מסרטן הריאות.

      בתמונה הראשית של הפרוייקט: חוטיני של "סלוגי".