כמו התחלה של בדיחה

כריסטיאן דיור, גבריאל קוקו שאנל, ז'אן לנווין, לואי ויטון ואיב סן לורן, כולם צרפתים, הם המגדירים הרשמיים של האופנה בעולם כולו. כולם פורצי דרך שעבדו קשה כדי לגרום לנשים וגברים בעולם המערבי להיראות כמו שהם נראים היום. הם היו אנשי עבודה, תופרים ומעצבים, שהסתגרו במשך ימים שלמים באטלייה שלהם, ממנו הוציאו ממנו קולקציות, שעליהן מדברים עד היום.

כולם הלכו לעולמם והשאירו אחריהם בתי אופנה שהפכו לסמלי יוקרה וזוהר. בראש הבתים האלה לא עומד כיום אפילו צרפתי אחד. מרק ג'ייקובס, אלבר אלבז וג'ון גליאנו, הם רק חלק מהרשימה - כולם זרים. אף אחד מהם לא העביר את שנות ילדותו בפריז ולא למד בה.

מה גורם לבתי האופנה הגדולים לכנס בתוכם את לגיון המעצבים הזרים ולהפיץ את הבשורה האנטי-פריזאית הזו ברחבי העולם?

אחת ההשערות היא, שבניגוד לעבר, בו האופנה הפריזאית עבדה עבור פריזאיות ושרתה את הנשים המקומיות, היום, בתי האופנה הגדולים, עובדים בעיקר עבור תיירים ולקוחות שאינם צרפתים. ראיית האופנה השמרנית היא מקומית, וראשי קבוצות המותגים הגדולות, להם שייכים בתי האופנה המיתולוגים הללו, הבינו, שכדי למשוך קונים ולגרום להתאהב במותג, צריך לפתוח את הבדלנות האופנתית לאפיקים חדשניים ויצירתיים.

אחרי הכל, היום לא רק המעצבים זרים, גם הפרזנטוריות רחוקות מלהיות צרפתיות: מדונה מזוהה עם לואי ויטון, ניקול קידמן עם שאנל 5, וקרלה ברוני עם דיור. בעידן החדש, בו פריז היא רק אחת מבירות האופנה, וכבר אינה העיר הראשית, יש מקום לכולם. גם למעצבים שבילדותם לא פרקו קרואסון לארוחת הבוקר.

לאגרפלד היה החלוץ בלגיון הזרים שהשתלט על עולם האופנה הצרפתי, כשנכנס לקלואה ב-1963. אבל התופים בעולם האופנה רעמו באמת, 20 שנה מאוחר יותר, כשקיבל על עצמו את בית שאנל. המותג הצרפתי המזוהה כל כך עם פריז, היה במגמת שקיעה, עד שהגיע הגאון האופנתי המתוקשר הזה. הוא הצליח להחזיר אותו לימי התהילה שלו, בזמנים בהם גבריאל קוקו שאנל התהלכה עם סיגריה מחוברת לפומית והצמידה סיכות על שמלות שחורות קטנות של בנות אצולה.

בשנות השמונים היה לאגרפלד הראשון שהחתים דוגמנית כפרזנטורית בלעדית של מותג לוקס. אינס דה לה פרסאנז', הפכה מאז אותו מעמד, לדוגמנית מובילה, והיא זו שהכניסה את העניין בדוגמניות עצמן לעולם האופנה.

השונה והמשותף: לאגרפלד נכנס לבית שאנל בכוונה ברורה להמשיך את דרכה של מייסדת המותג. אבל בניגוד למופנמותה הטבעית של המעצבת וחוסר התאווה שלה בתקשורת ופרסום, את לאגרפלד אפשר למצוא בכל מקום. הוא עבר דיאטה מתוקשרת, כתב ספרים, עיצב קולקצית אורח למותג H&M, שיתף פעולה עם סרט דוקומנטרי שצולם עליו ואפילו דיגמן בעצמו את האפודה הצהובה מחזירת האור בקמפיין בטיחות בדרכים בצרפת.

ג'ון גליאנו הכין את עבודת הגמר שלו בבית הספר לעיצוב, בנושא "המהפכה הצרפתית". את ברנר ארנו, ראש קבוצת LVMH (לואי ויטון מואט הנסי), זה הרשים וב-1995 הוא הזמין את גליאנו להחליף את הובר דה ז'יבנשי במותג ז'יבנשי. ארנו, שהיה מרוצה מהעבודה המדוקדקת של גליאנו, העביר אותו לתפקיד חדש, שנה מאוחר יותר - ניהול קולקציות הנשים בדיור.

הכניסה של גליאנו לתפקיד לא יכלה להיות מתוקשרת יותר: השמלה הראשונה שעיצב אצל דיור היתה עבור הנסיכה המנוחה דיאנה, בת ארצו. היא לבשה אותה לפתיחת תערוכה לכבוד 50 שנה לדיור במוזאון "MOMA" בניו יורק. מאז כוכבו של גליאנו רק עלה. הוא קיבל אחריות על האימג' הכולל של המותג ובשנת 2001, כמו כריסטיאן דיור עצמו, הפך אחראי גם על מחלקת הבישום.

השונה והמשותף: כריסטיאן דיור מנורמנדי היה דיסקרטי, תמיד לבוש חליפה ועניבה. ג'ון גליאנו מגיברלטר, מתוקשר ומאופר, תמיד לבוש באופן אקסצנטרי. אך קווי התפירה של שניהם דומים ושניהם משתדלים לדבוק ב-NEW LOOK.

קרוב לודאי שמעצב התיקים הוותיק, לואי ויטון, שייסד את עסק המזוודות שלו ב-1854, לא דמיין לעצמו, שיום יבוא והבוטיק הקטן שהקים יהפוך לטירוף-על של יוקרה. LVMH בראשותו של ברנאר ארנו קנתה את ויטון בדיוק לפני 20 שנה ומאז ארנו הוא האחרון שיצטער על כך.

לפני 12 שנים קרא ארנו למרק ג'ייקובס לבוא ולמלא את תפקיד המנהל האמנותי של לואי ויטון. עד אז הספיק ג'ייקובס לעצב למותג פרי אליס, ולהסתמן כהבטחה. שנה אחרי כניסתו לוויטון, ייסד ג'ייקובס את מחלקת אופנת הנשים, ומאוחר יותר גם את אופנת הגברים. כולם חשבו אז שברנאר ארנו לא יודע מה הוא עושה, היום כולם יודעים שג'ייקובס הצליח להכפיל את מכירות המותג.

השונה והמשותף: בעוד לואי ויטון התרכז בעיצוב תיקים ומזוודות למסעות של אנשי אצולה, ג'ייקובס עוסק גם באופנה. הוא המרענן הרשמי של המותג ומחדיר לתוכו צבעוניות מתפרצת ומודרניות ניו-יורקית שמתנגשת לעתים עם המסורתיות הצרפתית.

אין ספק שגם הפרופיל התקשורתי שלו, החברות עם ויקטוריה בקהאם ומדונה והעובדה שלא היסס להתפשט על שער גליון "הארפר בזאר" כשתיק לואי ויטון מכסה את חלציו, מבדילים אותו מהמעצב לואי ויטון המנוח.

הישראלי שנולד במרוקו, גדל בתל אביב, והתמחה בשנקר, ריענן בתחילה את האימג' של המותג גי לארוש בניו יורק. ב-1998 קרא לו פייר ברז'ה, שותפו של איב סן לורן, לבוא ולעצב לצד הדיזיינר המיתי. שיתוף הפעולה היה נהדר, אבל טום פורד לא אהב את הרעיון שיש בסן לורן מעצב איכותי שהוא לא הוא עצמו.

אלבז עזב את סן לורן ובשנת 2001 נכנס ללנווין, המותג שהקימה ז'אן לנווין, תופרת עניה שהתפרסמה בזכות כשרונה יוצא הדופן לתפירת שמלות. המותג נחשב עד היום למגדיר האולטימטיבי של השיק הפריזאי המקורי.

השונה והמשותף: הסגנון של ז'אן לנווין, כמו של אלבר אלבז, מתרכז בעובדה שהשניים לא "כופים" סגנון ולא נכנעים לטרנדים אופנתיים. במקרה של שניהם הבדים תמיד יהיו איכותיים וישפכו על הגוף, ובכל מקרה ההופעה תמיד תהיה מחמיאה.

איב סן לורן, האיש שהלביש את הנשים בגירסה הרכה של ז'קט ספארי וטוקסידו, הלך לעולמו לפני שנה. אבל את המחט והמספריים של האימפריה שלו, הוא מכר כבר ב-1998 לאיש העסקים פרנסואה פינו, הבעלים של ג'וצ'י. פינו שינה את הפרופיל של YSL והעמיד בראשו, כמנהל אמנותי, את המעצב האמריקאי טום פורד.

בשנת 2002 פרש סן לורן מעולם האופנה באירוע מתוקשר ופורד לקח את המושכות באופן פעיל והחל לעצב. אבל הרומן האופנתי הזה החזיק מעמד רק שנתיים. בשנת 2004 נכנס לתפקיד המעצב הראשי האיטלקי סטפאנו פילאטי, האסיסטנט האישי של ג'ורג'יו ארמאני.

השונה והמשותף: גם סן לורן וגם פילאטי פרובוקטיבים מבחינה אופנתית, ביחס לתקופה בה הם מעצבים ושניהם דיגמנו בעירום: סן לורן לבושם של עצמו ופילאטי עבור ווג, עם שלל קעקועים. אבל בעוד סן לורן היה מהפכני ממש והצליח להגדיר את עולם האופנה הצרפתי, פילאטי מצליח בעיקר לעמוד ברף הגבוה ולהמשיך להחזיק במשרתו הנחשקת.