הגבר בבית

פעם למעלה, פעם למטה

צחי בירן מבין מי הילדה הכי מקובלת בגן ולמה אנחנו כל כך רוצים שהיא תאהב אותנו בחזרה. הגבר בבית - פרק 14

צחי בירן
18/06/2009

"תביאו לי גננת,
גננת ישנה
שתעמיד את כל הארץ בפינה.
גננת שנותנת מכות על הישבן,
לכל החנטרישים של הגן"
(יורם טהרלב)

מזמן מזמן כשהיינו ילדים, הגננת שלנו היתה בדרך כלל אשה מבוגרת למדי, לעיתים עבת בשר. היא נשמרה בזיכרוני כאשה שהיא שילוב בין דידקטיות לדודה חבקנית, המצוידת בסיידקיק המכונה "המבשלת". היום כבר די קשה למצוא גננות מבוגרות במגזר הפרטי ואת מקומן של הדודות ירשו נשים צעירות, עתירות מוטיבציה האוחזות בגישות חינוכיות מודרניות יותר ופחות. מה שלא השתנה עם השנים, היא העובדה שלהורים תמיד חשוב "להיות בסדר" איתן. הכל מונע מהחשש הסמוי שלנו שאם לא נישא חן בעיני הגננת, ברגע שנצא מהדלת היא תקשור את הילדה שלנו למגלשה.

הרצון העז של ההורים ובעיקר של האמהות, להתחבר עם הגננת, הפכה אותה לבת דמותה של התלמידה הכי מקובלת בכיתה - כולם אוהבים אותה ורוצים בקרבתה והכל בשביל מה? כדי שהילדה שלנו תהיה שוב פעם "אמא של שבת"? אולי. האמת היא שכולנו מאוד מנסים לגנוב כמה דקות של שיחה איתה בבוקר או בסוף היום, רק כדי לשמוע קצת כמה הילד שלנו מקסים ונהדר ואיך הוא כמעט אף פעם לא מרביץ עד עילפון לחבריו לגן, ושהוא משתתף יפה במפגש (המילה "ריכוז" הוצאה מהלקסיקון כנראה בשל הפרעות קשב וריכוז), גם אם זה כולל חיטוט עמוק במערות האף בזמן הקטעים הכבדים יותר. מה יש, לא מגיעה לנו קצת נחת מהתכשיט?

כבר ראיתי אמהות נלחמות זו בזו בציפורניהן עתירות הפרנץ', כדי לזכות בתשומת לבה של הגננת ונעלבות עד עמקי נשמתן כשהיא העדיפה, ברוב חוצפתה, לתת חיבוק ונשיקה לאיזה ילד טורדן שבדיוק הגיע וחושב שמגיע לו הכל. הייתי עד למקרים בהם ההורים היו טרודים במעקב אחרי הגננת של ילדיהן, כולל כאלה שבדקו בדיסקרטיות האם בטנה לא תפחה, זאת מתוך חרדה קיומית כי אם תעז להיכנס פתאום להריון, היא תפקיר במחי זרע וביצית את ילדיהם בידיה של גננת מחליפה, בעלת כישורים מפוקפקים. אחת האמהות פעם רטנה באזני שהיא לא מרוצה מהגננת. "למה?", שאלתי בתמיהה. "כי נראה לי שהיא לא אוהבת אותי". "תגידי", שאלתי אותה, "את זוכרת שזה לא אותך שהיא אמורה לאהוב, אלא את הבת שלך?".ללא ספק מדובר במערכת יחסים מורכבת.

כמה זה כבר יעלה לכם?

אם תשבו בפורום הורים, בכל מקום ברחבי המולדת, יש סיכוי יותר מסביר שבשיחה תעלה הפנטזיה האולטימטיבית: לעזוב את מרוץ העכברים הקורע ולפתוח איזה פעוטון איכותי.

בהמשך השיחה תמיד יגיעו ההורים לחישוב כלכלי גס, שיפסוק חד משמעית שאפשר אפילו להרוויח מזה ממש לא רע – היי כמה כבר הגננת מוציאה על שכירות פלוס שישה שולחנות, עשרים כיסאות, אקווריום עם דג שמוחלף בכל שבועיים, מתקן מגלשה ונדנדה, שלוש בימבות, שמונה בובות עם רוב חלקי הגוף, עשרה פאזלים עם רוב החלקים, עשרים ספרים עם רוב הדפים, פלוס אוכל ועשרים קילו פלסטלינה בחודש (שניהם נכללים תחת סעיף "מזון") – בטוח משתלם לה, לא?

האמת היא שאנחנו בעיקר מקנאים בגננת, כי בזמן שאנחנו זוחלים בפקקים לעבודה ומעבירים יום שלם תחת הניאונים עם אנשים מעצבנים ותחרותיים, היא מבלה ימים שלמים עם כ-20 יצורים חמדמדים, שמסתכלים עליה בהערצה שאפילו אנו, ההורים הביולוגיים שלהם, רק מפנטזים עליה. כמובן שאנו טורחים להשמיט מתודעתנו שזה כולל גם ניגוב 20 ישבנים ו-20 (כפול 2) נחיריים דולפים בשלל צבעים וגוונים, עשרות פעמים ביום. שטויות.

חברים בואו נודה בעובדות: הגננת היא הדמות החינוכית המשמעותית ביותר בחיי ילדינו. כמות השעות נטו שהיא מבלה איתם גדולה יותר מאלה שאנחנו זוכים לה ביומיום. מצב זה מוביל לסיטואציה אבסורדית משהו, בה האיום הכי גדול על בתנו היה שאם היא לא תאכל או לא תתקלח אנחנו נתקשר ונלשין לגננת. וזה עובד, בטח שזה עובד. הילדים שלנו מעיזים לעשות בבית דברים שבגן הם די בוודאות לא חולמים לנסות – אז מה זה אומר עלינו כמחנכים? פחחחח.

מה שכל זה בא ללמד אותנו זה שחשיבות בחירת הגן והגננת היא באמת עצומה ולכן, כמו שכבר כתבתי בעבר, אנו משקיעים בחיפוש אחרי הגן הנכון פרק זמן ומאמץ שלא נופל מזה המוקדש לבחירת גן אירועים לחתונה ואפילו לרכישת נדל"ן בכל חסכונותינו. הבעיה היא שכשילדינו מגיעים לגיל ההשתלבות במערכת החינוך הציבורית אפשרויות הבחירה שלנו מצומצמות עד לא קיימות ואז שיהיה לנו ולילדינו הרכים הרבה בהצלחה. אנחנו נזדקק לכך: Welcome to the Jungle.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully