האח הגדול

"יש לי אח קטן שלא מזמן בא לעולם
לא מדבר ולא הולך, אח קטן
וכולם אוהבים אותו, אותי הם שוכחים
כי אני כבר קצת גדול לגדולים"
(אריק איינשטיין)



פתאום זה קורה - בצורה מתוכננת או ממש לא, והתינוק הקטן שלכם, שהפך כבר לפעוט, מקבל בלת"מ לא נורמלי ישר לפנים - בקרוב תהיה אח גדול. תארו לעצמכם שזה קורה לכם היום, בבגרותכם. פתאום מודיע לכם בן הזוג שהוא קצת הושפע מהסדרה "אהבה גדולה" והחליט לבדוק אם פוליגמיה זה באמת כיף. עכשיו תנסו לכווץ את זה לתודעה ולהבנה של ילד בן שנתיים/שלוש (במקרה הטוב) ונסו להבין איזה בלגן יש אצלו בחיים, עכשיו כשסלקל עם עכברון בבגד גוף וכובע, נוחת לו על הראש מבית החולים. הוא לא כבד, הוא אחי (הוא רק קצת מסריח מהחיתול).

הילד הבכור שלכם התרגל להיות הכוכב הבלתי מעורער של הבית: כל תנועה שעשה, רצונית או לחלוטין כזאת שיצאה לו בפוקס, זכתה לקריאות התפעלות. הצעד הראשון שלו תועד במצלמת סטילס, וידאו פלוס מצלמת רחף. כל נגיסה במזון חדש זכתה לרישום באלבום ההתפתחות וכל הברה שדומה באופן מופרך לחלוטין למילה של ממש, הוקלטה ונהפכה לרינגטון. ואז יום אחד מופיע בבית עוד בן משפחה חדש ובניגוד ליסמין הדגה הסיאמית השורדת, הוא לא שקט בכלל ולא מסתפק בכמה פירורי מזון בכל יומיים ובהחלפת מים פעם בשבוע. היצור הזה דורש תשומי, אחושלוקי של תשומי. הצילו!

אם הייתם ילדי סנוויץ', סביר להניח שיש לכם זיכרון מעומעם, איך זה קרה כשאבא ואמא הציגו בפניכם את היצור הצווחני הזה לראשונה. בהתחלה חשנו חיבה וגאווה ובמשפחה המורחבת ובגן זכינו לכבוד של אלופים. אבל ההתלהבות חיש מהר פגה ופתאום הבנו שתשומת הלב המוגבלת שכבר ממילא נחלקה בינינו לבין האחות הגדולה, מתחלקת שוב עם עוד אח אחד. צריך לזכור שפעוטות עדיין מתקשים לחשב בשלב זה שההבדל בין חצי לשליש הוא לא יותר משישית.

לפני שהכוכבת הצעירה השנייה נולדה, ניסינו אשתי ואני להיערך לקראת הבאות. עיינו בכתובים (טוב האמת היא שהיא עיינה ואני צברתי שעות שינה לקראת הלידה) והתייעצנו עם חברים ומשפחה - איך צולחים את העניין הזה של משפחה עם שני ילדים, במקום רק אחד. הזהירו אותנו מרגרסיה אצל הבכורה, התפרצויות זעם אצל הבכורה, חרדת נטישה אצל הבכורה - סוג של מכת בכורות. ואז הזמן טס ופתאום מצאנו את עצמנו הורים לשתיים – בת יומיים וחצי ובת שלוש וחצי.

ההתחלה עברה ממש אחלה. יישמנו עצה אחת לקנות מתנה לגדולה ולתת לה אותה בבית חולים, עם הסבר שרק ילד או ג'ורג' בוש היה קונה: אחותך החדשה קנתה לך בדיוטי פרי של הרחם מתנה. הגדולה לא עצרה לתהות, לחשב הסתברויות או תאריך קנייה ושמחה לאללה לקבל מהתינוקת בובה של סינדרלה. היי אפילו אם גרגמל או יורשו הנאיבי חטפני, היה קונה לה בובה של נסיכה היא היתה לוקחת אותה בלי לשאול שאלות. בהמשך עשו לה בגן מסיבת אחות גדולה, היא זכתה במדליית קרטון מיוחדת ואפשרה בשמחה (הגיונית בדיעבד) לכל ילדי הגן למשוך באיבריה של אחותה הזעירה חסרת הישע.

החודשים הראשונים עברו ממש בסדר. לא נרשמה רגרסיה (מלבד בשעות השינה שלנו) כמו הרטבות וכדומה והגדולה והיא אפילו הסכימה להיפטר בהזדמנות זו, מהמוצץ היוקרתי שלה (זה רק לתינוקות הרי). אנחנו הבנו שממזרתה הגיעה למסקנה, שלתינוקת אין סיכוי של ממש לערער את מעמדה, כשכל מה שהיא יודעת הוא לשכב בעריסה, לאכול קצת ולמלא חיתולים בכל טוב. סבא וסבתא נרתמו למאמץ וחיבקו ונישקו את התינוקת רק במחתרת או כשהגדולה הלכה לשירותים.

במהלך התקופה הראשונית ועוד לפני הלידה, חפרנו לילדה בראש שעות על חשיבות תפקיד האחות הגדולה והיא תקעה בנו מבט מתעניין, כשהיא תוהה למעשה אם בסוף ההרצאה יהיה כיבוד, קצת מתוקים או מתנות למוזמנים. עבדנו ממש לפי הספר.

הקושי הגיע רק בהמשך כשהבכורה קלטה שעברו יותר משלושה חודשים וכבר אי אפשר להחזיר את התינוקת לשילב. פתאום היצורה הזו החלה לבצע פעלולים התפתחותיים, לשבת, לזחול, לפלוט על השטיח וכמה שניסינו להצניע את התלהבותנו או לגרום לגדולה להצטרף לפרגונים, יכולנו לקרוא את מחשבותיה ברגעים אלה: "דורה, יש לנו בעיה!".

ואז פתאום התחילה רגרסיה בעצמאות משולבת בהידבקות מוחלטת להורים, צעקות הזדהות עם התינוקת הבוכה באישון לילה ועוד ועוד תופינים. אחרי מספר חודשים נוספים יצא המרצע מהשקית ולאוויר העולם נורה המשפט ממנו כה חששנו: "זה לא פייר ש...".

אז מה הלאה תשאלו, מה עושים עכשיו? כמו שהאיראנים אומרים בעוד הצנטריפוגות מסתובבות: אנחנו עוד עובדים על זה.