כשהיינו ילדים אהבנו להביך אחד את השני ולשאול, "מי המציא את החזייה?". התשובה הנכונה היתה כמובן "קרלו בציצי". הרהרתי ברושם שהותיר קרלו על חיי, בעודי מסתובבת בתערוכה "אנדרקובר האבולוציה של ההלבשה התחתונה" Undercover The Evolution of Underwear במוזיאון הטקסטיל והאופנה בלונדון.
אז בעצם מה אני יודעת על הדבר הזה שהתחלתי ללבוש בגיל ההתבגרות, ומאז הוא חלק בלתי נפרד מהיומיום שלי? האמת, לא הרבה. קצת שריפת חזיות, קצת פוש-אפ, קצת ז'אן פול גוטייה ומדונה, ובשנים האחרונות חזיות הנקה. ומה אני יודעת על תחתונים? הרבה פחות.
התערוכה, שמתפרשת על פני שתי קומות לא גדולות, אך מלאות אינפורמציה, מגוללת את ההיסטוריה והאבולוציה של הבגדים התחתונים והדרך בה הם שווקו ופורסמו. היא כוללת פריטי וינטג', חזיות הי-טק וכל מה שנשים לבשו ביניהם.
גם אם לא במודע, כשאנחנו בוחרות איזה סוג של בגדים תחתונים ללבוש, אנחנו מנסות לשלב נוחות, אופנתיות ואת הרצון להגדיל (לעיתים תרתי משמע) את הביטחון העצמי (אך להקטין למינימום את אי הנוחות). התחושה הזאת אינה חדשה.
בשנת 1913 מרי פלפס ג'ייקובס, סוציאליסטית ניו יורקית, נאלצה להמציא את החזייה (משתי מטפחות וחבל), מכיוון שהמחוך שלה הציץ מתחת לשמלה הדקיקה והשקופה שרצתה ללבוש לקבלת פנים חשובה. אחריה, נשים שיצאו לשוק העבודה בזמן מלחמות העולם (ולא היו צריכות להרשים אף גבר), השאירו את המחוכים בבית והשתמשו בחזיות רכות ללא "ברזלים".
בשנות החמישים כולן רצו להראות כמו השחקניות ההוליוודיות (זה נשמע מוכר) ואימצו את מראה ה"ניו-לוק" של דיור, ובשנות השמונים כולן חשבו שחזיות הפלא והפוש-אפ הן הדבר הטוב ביותר שיכול לקרות לאישה.
לעומת ההיסטוריה הבורגנית-עממית של החזיות, ההיסטוריה של התחתונים משלבת אצולה, דת והרבה צניעות. מסתבר שעלינו להודות למלכה ויקטוריה (בת המאה ה-19) שטענה שזה לא יאה שאברי המין יגיעו בבד המכנסיים, ולאחד האפיפיורים שדרש שאברי המין יהיו תמיד מוצנעים, על כך שהביאו להמצאת הבגד התחתון.
הפמיניסטיות התחרפנו
מעבר להיסטוריה והפרקטיקה, התערוכה איננה מתעלמת כמובן גם מיצר הפיתוי שבאה המלתחה התחתונה למלא. הרי שם, מתחת לבגדים, אנחנו יכולים להביע את עצמנו ולהשתולל. התאורה בתערוכה היא מעט אפלולית ומכניסה את המבקר לאווירה הנכונה.
השיטוט בין המחוכים והחוטיני, החזיות המגדילות והמקטינות, מדונה ואל מקפרסון, דיור וקלווין קליין, נותן זווית קצת שונה על ההיסטוריה של התנועה לשחרור האישה, ומעלה למשל את השאלה, למה מוצר שהומצא על ידי נשים כדי להשתחרר מכבלי המחוכים והקשירות, נשרף והושמץ מאוחר יותר על ידי נשים בשם הפמיניזם.
אוצרי התערוכה פורשים את ההיסטוריה בצורה מרשימה, עם פריטים נדירים התלויים מהתקרה במרכז החלל, על הקירות ועל בובות מוגבהות, מה שמחייב את הרמת הראש והעיניים ויוצר נקודת מבט "מעריצה" לנשים שלבשו ולובשות את הבגדים האלה.
אין ספק שהביקור בתערוכה משאיר טעם של שחרור. בהייה במחוך Merry Widow משנות החמישים לצד חזיות הטיטניום והמחקרים האחרונים בתחום, נותנת תחושה שהיום אנחנו באמת יכולות לבחור. אך במחשבה שנייה, האם הצורך שלנו לתקן, לשפץ, להרים או להסתיר אכן מסמל חופש?
אם יצאתם מהתערוכה עם רצון בלתי נשלט לקנות חזיות ותחתונים, אין בעיה. בית האופנה לה פרלה עיצב במיוחד לאירוע מסכה ו-cuff (קישוט יד בצורת מחוך), הנמכרים רק בחנות המוזיאון והם סוג של מחווה לסצנות פיתוי מהסרטים.
חוץ מזה, בלונדון, ביתם של מארקס-אנד-ספנסר, סלפרידג'ס וריגבי-אנד-פלר (המקום בו המלכה רוכשת את חזיותיה), המשימה קלה. הרגישו חופשיות ונחשקות.
Undercover The Evolution of Underwear, Fashion and Textile Museum
83 Bermondsey Street
London
עד ה-27 בספטמבר