ראיתם את זה בא?

עוד לפני שהפכו הפט שופ בויז לתופעה אופנתית (הרחק מהבלנד הקאמפי שאפיין אותם מאוחר יותר), הותירה הופעתם רושם דל מאוד. את הלהיטים הגדולים של האייטיז אמנם כולם זוכרים, מה שקשה להגיד על החליפות המרובעות והאפורות מהקליפ "סאברביה" או ההפקה המלוקקת בכוונה של "רנט". במקרה הטוב זכור הסרטון הקצרצר שליווה את "הארט", תודות לקונספט הערפדים האירוני.

פט שופ בויז אולי יצקו תכנים חתרניים ולא תקינים מבחינה פוליטית לתוך שירים מסחריים, שריסקו את המצעדים, אבל דאגו בהתחלה להיראות כמו ילידים של המיינסטרים. בכלל, כל הצד הפרפורמרי היה מעט מרוסן, ורק לקראת סופו של העשור, החיבה הגדולה לתיאטרליות) החלה לתפוס יותר ויותר מרחב.

שנת 1993 הייתה בעיני רבים, התפנית או המהפכה האופנתית הראשונה של הצמד. כמו פצצת ניאון כתומה-כחולה, הונח בחנויות אלבום המופת "Very", מעוצב בגרפיקה ממוחשבת וחדשנית. בצעד חד, סילקו הנערים גם מעצמם כל סממן של אופנה אנושית ועטו אוברול חללי, משקפי נייר עצומים וכובעים מחודדים, ששיוו להם אפיל של ארלקינו עתידני. הצליל של האלבום, שנשען באופן כמעט מוחלט על האלקטרוני, והקליפים ה"תלת מימדיים" שליוו אותו, עמדו בקנה אחד עם השינוי הרדיקלי במראה החיצוני. פט שופ בויז, עם החידוש הציני להימנון ההומואי Go west, פתחו דף חדש שהתמכר באופן טוטאלי לתיאטרלי. הכל היה גדול מהחיים, צבעוני, קיצבי וקווירי.

הקריצה אל החייזרי, אל אופנה שרחוקה מ'הכאן והעכשיו', הפכה אותם למעין דמויות מצויירות, חריגות בנוף הבנאלי של הפופ הסינתטי. המרחק הזה, בין החיים האפורים לבין הפנטזיה המטורפת שהם יצרו בבגדים זרחניים ועתירי דמיון, שימש לחגיגה מטורפת של הזכות לשונות. העיסוק המגדרי נזנח, אולי בגלל היציאה של טננט מהארון, מאפשר להם לא להתחשב בשום אמת מידה אסתטית וחופש להפיק קליפים ביזאריים כמו זה של Yesterday, when I was mad. חוץ ממכירות נאות וסינגלים שנוגנו ללא הרף, התוצאה הייתה אחת. התעוזה של המראה האחר, הפכה ברגע לאימג' בלתי נשכח.

אחרי האלבום המדובר וסיבוב ההופעות שליווה אותו, נצפתה דעיכה מסוימת שלא פסחה גם האופנה המלווה אותם. ניסיונות לחקור זרמים מוזיקליים חדשים כמו באלבומים "אלטרנטיב" ו-"בילינגואל", כאילו הסיטו את ההתעסקות באופנה למקום מופנם יותר. אבל לקראת סוף המילניום, ההרכב שממציא את עצמו מחדש בכל פעם, הרים פעם נוספת את ראשו המסוגנן.

הקליפ הסנסציוני לשיר "I don’t know what you want, but I can't give it anymore" פתח פרק חדש. באווירה אפוקליפטית, הצמד עטה פאות ובגדים מפוספסים בשחור לבן, מציג גרסה מבעיתה לשכפול גנטי. זה היה הטון הוויזואלי ששלט בהם בתקופה הזו, מייצר טרנספורמציה חדשה למראה שדעך. הפעם, כבתשובה נסתרת, אין כאן פנטזיה עליזה.

החזרה אל התרכובת שיצרה אותם הגיעה בשני האלבומים האחרונים. הקליפ הפארודי שהובא כאן, היה גם יריית פתיחה אל צליל שמזכיר יותר מכל את ה"היי דייז" של הצמד. גם סיבובי ההופעות חזרו לאותה נקודה של מראה היי טקי שאינו לוקח עצמו ברצינות תהומה. נדמה שעכשיו, כשהם מתבוננים בעשרים השנים האחרונות, הם מתחילים להרגיש מאוד בנוח עם הסגנון שהם יצרו.

אולי זה מה שמסביר את הקליפ הראשון ששוחרר מתוך האלבום האחרון והמצויין YES. מצוייר כולו, שרק פרצופיהם של הצמד מקפצים על המסך כבמשחק פלטפורמה, עם קצב שמכריח את הראש להתנדנד מצד לצד. פט שופ בויז חזרו לעולמות לא אמיתיים, מביטים מרחוק על הנעשה, ומקיפים משפטים אירוניים בצלילים ממכרים. וכמו שהם אולי מעידים על עצמם - "אתה לא חייב להיות יפה (אבל זה עוזר)".