בחודש פברואר האחרון דיווח הניו יורק מגזין, שג'ינס של בלמיין במחיר 1,500 דולר, הפך ללהיט היסטרי והוא נמכר בקצב יוצא דופן. זה קרה בדיוק בחודש שנחשב על ידי רבים לשיא ההאטה הכלכלית בשוק (והג'ינס הזה דווקא נמצא בטווח המחירים הנמוך של הקולקציה, שמגיע גם עד 22,000 דולר לשמלה).
לא הנתונים האלה לבדם עשויים להצביע על הצלחת המותג הזה. באופנה, הצלחה נמדדת פעמים רבות ביכולת ליצור טרנדים ולהשפיע על טעמם של ההמונים ומקורות בתעשיית האופנה מדווחים כי הקולקציות של בלמיין הן מהמועתקות ביותר ברשתות האופנה בעונה החולפת. בסיקור המגמות לסתיו הבא, בגיליון יולי של ELLE האמריקני, מצוין את בית האופנה בכל אחד מהעמודים.
איך הפך מותג שהוקם לתחייה בסוף 2005, עם טווח מחירים בלתי נתפס, גם בהשוואה לבתי אופנה יוקרתיים אחרים, למושא התשוקה ולמייצר הרחש התקשורתי הגדול של השנה החולפת?
לצד כריסטובל באלנסיאגה וכריסטיאן דיור, הלביש פייר בלמיין בשנות הארבעים המאוחרות, כוכבות כמו בריז'יט בארדו ומרלן דיטריך, בסגנון נשי ורך, ונחשב לאחד מענקי האופנה הצרפתית. בלמיין עצמו מת בשנת 1982, אך הבאים אחריו, ביניהם אוסקר דה לה רנטה, לא הצליחו לשחזר את ההצלחה. ב-2003 נקלע בית האופנה לקשיים כלכליים והכריז על פשיטת רגל, עד להתאוששות של 2005. כריסטוף דקרנין, שעיצב עבור "פאקו ראבן", מונה למנהל הקריאטיבי ומלכתחילה היה ברור, שמדובר בכיוון חדש לחלוטין.
ההשוואה בין כריסטוף דקרנין להדי סלימן, שהקים את "דיור הום" בתחילת העשור, כמעט ומתבקשת. שניהם הגיעו לבית אופנה אלגנטי, ושינו את הכיוון העיצובי שלו, תוך חיבור לגלאם רוק ולמוטיבים מתרבות השוליים המלווה אותו.
הוסיף קצת פאייטים למצב רוח
דקרנין, ללא שום התחשבות בכתב ידו של בלמיין, לקח את נקודת המוצא של בית אופנה עילי והפך אותה על פיה, כשהוא מקדם אג'נדת קצה של נשיות מתפרצת, נוצצת, אגרסיבית וסקסית עד בוטות. עם כל אוסף שהציג, הוא התקדם בצעדים ברורים לעבר מימוש דמות האישה שלו, שמערבבת בקוקטייל אחד חיי לילה סוערים, אופנועים כבדים וכל דימוי קיטשי ומודע לעצמו מימי הזוהר של הרוק האמריקאי.
בשנתיים האחרונות דקרנין הציג קולקציות שהן התמצית הטהורה של ההשקפה שלו. הוא ערבל גזרות מתוחכמות ועתירות עבודת תפירה מדוקדקת, עם חומרים ודימויים שהיו רחוקים מעולם האופנה הגבוהה: מכנסי רכיבה מרובי תפרים עשויים ג'ינס מרוטש, ז'קטי נפוליאון מעוטרים בסרטים, מעילי אופנוענים דקיקי עור מכוסים רוכסנים כסופים ושמלות פאייטים קצרצרות.
נערת הרוק שלו, שלפעמים גם משתעשעת על אופנוע כבד או חוטאת בפאנק, החלה לקבל צורה אחרת. גזרות הפריטים הפכו לצמודים יותר ויותר, והמעצב החל לפתח אובססיה לגבי רוחב הכתפיים. הוא הרחיק אותן מכל צורה אנושית מוכרת, והעניק להן קו מתאר נוקשה, מעוגל ובולט. שלא כמו "חליפות הכוח" של האייטיז, שהיה בהן חיקוי של הטורסו הגברי, כאן הז'קטים נראים כאילו תחבו בכתפיותיהם כדורים קטנים, היוצרים אשליה של כתפיים מורמות, לא פעם נצפתה קארין רוטפלד, העורכת של הווג הצרפתי, עם פריט בגזרה דומה.
הכוח הממגנט של הז'קטים המורכבים, הג'ינסים ההדוקים בהגזמה והשמלות בעלות עודף הנוכחות, טמון בעובדה שאלו מקפלים בתוכם סוג של פנטזיה. דקרנין מגשים עבור רבות את התשוקה לחיים חסרי עכבות, ואין דבר סוחף יותר באופנה מאשר ההזדמנות לפרוץ את הגבול עם הגוף.
קולקציית חורף 2009-10, אפילו עזת מצח עוד יותר: לא רק ז'קטי אופנוענים זכו לסילואט הכתפיים האייקוני, אלא גם בלייזרים של חליפות, מוכיחים את שליטתו המוחלטת של דקרנין ברזי החייטות. שמלות מצוייצות בסנפירי קפלים ואבני סברובסקי ומכנסי הרמון עתירי שסעים, שיחקו בנפח, מאפשרים לשובל הגלאמור על המסלול להתנדף לאט יותר.
בגיליון אוגוסט של מגזין האופנה V, צולמה ליידי גאגא להפקת אופנה, כשהיא לבושה בשמלה מתוך קולקציית החורף של בלמיין. מבט אחד מספיק כדי להבין למה דקרנין הפך לספק החלומות של קורבנות אופנה רבות כל כך: פאייטים בצבע טורקיז מגרה ומוגזם, גזרה הדוקה וא-סימטרית ומחיר שמתקרב לעשרת אלפים יורו. לא יהיה פשוט למצוא מישהי, שלא הייתה רוצה להיות במקומה.