אינתה עומרי

עם המטקבקים אמר את דברו. רוצים סבתא-שיק מזרחית. שיק לא היה קשה למצוא, אבל כולן סירבו בחיוך ביישני. עד שהגעתי לאסתר עומרי, שהסכימה להתמסר למצלמה. אני בתמורה הבטחתי לא להישאב למשולש ברמודה האקזוטי של בדעלק - קובה סלק - וחמימות מזרחית.

אסתר הזריזה, בת ה-84, לא מאמינה ב'לקנות', הכל אצלה הום מייד. "היום בחנויות יש רק סמרטוטים", היא אומרת. את כל בגדיה תפרה בעצמה תמיד, בכישרון רב, את המפות רקמה בסבלנות אין קץ (בבית גיליתי כי הסליקה לי בתיק מפית רקומה למזכרת) ובמטבח עוד עומד הריח של העוגיות שאפתה אתמול.

"שרשרת זהב בצורת מגן דוד שבתוכו מופיעה האות א', האות הראשונה של שמי. אני עונדת אותה כבר יותר משישים שנה. כשעליתי לארץ נאלצתי למכור את כל תכשיטי הזהב שלי ועל השרשרת הזו שהחבאתי בכיס השמלה לא הסכמתי לוותר."

"בתמונה הזו אני בת 16.5 ביום האירוסין שלי לבעלי. שנינו מיישירים מבט למצלמה ולא מדמיינים מה עוד לפנינו. הוא נעצר וישב בכלא על פעילותו בתנועה הציונית. ואני, בחורה בת 24, עליתי לארץ בדרך לא דרך עם שלושת ילדינו הקטנים. סוג של אם חד הורית שלא יודעת את השפה, לא מכירה את המנטליות וצריכה לדאוג למשפחה. במצבים קשים את מגלה כמה כוח ויצירתיות יש בך. כשנתיים לאחר מכן הוא שוחרר והתאחדנו כמשפחה."

"במעברה לא היה לנו כסף. גיסתי ואני, שהיינו ממש כמו אחיות וגם באותן המידות, קנינו שמלות בחנות יד שנייה ואני הצרתי אותן, תיקנתי ותפרתי ביד כדי שיתאימו ויחמיאו לנו. היינו לובשות את השמלות בתורות וכל פעם שמישהי נסעה העירה היא זכתה ללבוש את השמלה החגיגית שלנו."

"בזמני נשים בהריון היו לובשות שמלות רחבות ומטשטשות. היום, כל אחת הולכת עם חולצה צמודה, כשהבטן מבצבצת לה מלמטה. זה ממש בוטה וכמעט ואפשר לראות את העובר."

"אני אוהבת לשלב בבגד רקמות עדינות. אני רואה בזה סוג של אמירה אישית."

"כשרק יכולתי להרשות לעצמי קניתי מכונת תפירה. ביום הייתי עובדת ובלילות תופרת בגדים לילדיי ולי. כמי ששונאת לאגור חפצים, אחרי שלבשתי שמלה חודש-חודשיים, הייתי נותנת אותה לזו שהתאלמנה או לזו שבעלה עזב אותה בשביל אחרת. למי שהייתה במידה שלי ונזקקה למילה טובה ותשומת לב."