שנייה אחרי שהסתיימה תצוגת קיץ 2010 של מרק ג'ייקובס, שהוצגה במסגרת שבוע האופנה בניו יורק, שננעל אמש (שישי), מילאו תמונות מהמסלול כל נישת אופנה אפשרית והקולקציה עצמה זכתה לאינספור ניסיונות פרשנות, שניסו לברר מה ראינו שם בעצם ומה היה התרכיב האקלקטי והמוזר שהציג ג''יקובס.
נדמה שכולם - מבקרי אופנה, צלמי פפראצי, מדונה וליידי גאגא (שאגב לא הוזמנו לתצוגה, אבל ביקשו בכל זאת להגיע), רצו לקחת חלק מאותו "מרק ג'ייקובס", שממלא את משבצת הסלבריטאי, לפחות באותה מידה בה ממלא את משבצת המעצב.
הפעם ג'ייקובס בחר להתל בכולם. אחרי שלא אמר על הקולקציה יותר מאשר אוסף אמירות נבובות בכוונה, כמו "העולם הוא במה" או "זה היה מסע לתיאטרון", כמעט בלתי אפשרי להבין את פשר היצירה. בניגוד לקולקציה הקודמת שלו, שהוכיחה מסע מהפנט ומגובש אל האייטיז, הפעם זה היה מסע מפורק לחלוטין, כמעט חסר כיוון ממשי.
דוגמניות בפנים לבנים כבובות פורצלן ובסנדלי גתה (סנדלי גיישות), עלו על המסלול. במבט ראשון זה היה נדמה פשוט - מעיל גשם ירקרק שנקשר סביב המותניים, מסתיר שמלה תפוחה תחתיו. רגע לאחר מכן, מה שהיה מתחת לטרנץ' המהוגן, פשוט פרץ החוצה, בלי להתחשב, כביכול בסדר הגיוני. כמעט בכל נגעו וולאנים וקיפולי בד, שחיבלו במראה השמרני של פריטים כמו חליפות או מכנסי צמר, והפנו אליהם אלומת אור מדגישת נוכחות. כמו שאמרה מבקרת האופנה של ההארלד טריביון, סוזי מנקס, היה במפגן הזה משהו הזכיר את התצוגות האקסצנטריות של ג'ון גאליאנו. אבל אולי הדבר שהיא לא אמרה הוא, שבאגדה של ג'ייקובס היה משהו מאוד אמיתי.
נחשו מי אני
מלבד גליאנו, העלו מבקרי האופנה שוב ושוב את שמה של המעצבת קוואקובו ("קום דה גארסון") כזו שהעניקה לג'ייקובס את ההשראה לקולקציה, עד שאפשר היה לחשוב שמישהו בקהל צרח את שמה וכולם רשמו אותו בשקדנות. במבט נוקב יותר, קל להבין שזה לא ממש נכון. למרות המראה הפסבדו-אסייתי ששלט בקולקציה, זה לא היה שם יותר מאשר בכל תצוגה מודרנית אחרת. גם הניסיון לזרוק לאוויר שמות של מעצבים אחרים שג'ייקובס אולי ניסה לצטט, בתקווה שזה ישפוך אור על תיאטרון השיגיונות של ג'ייקובס, העלו חרס.
במובן מסוים, היה זה קרקס שהפך את המוכר למוזר וההפך. הבזקים של תיאטרון קבוקי או מכנסי הרמון אוריינטליים, לצד רפרנסים מתוך הבלט הקלאסי עם השיער האסוף באדיקות; מכנסי שרוואל שקופים, ז'קטים הדוקים וצווארון הדוק-צוואר שרימז על ה"קומדיה דל ארטה" או על דמותו של "פייארו", הליצן העצוב; הלבשה תחתונה זוהרת מסאטן, שריפררה אל הלנז'רי העשיר מימי הזוהר של המאה הקודמת, נלבשה על הבגדים וקרצה אל עולם הקברט. נדמה שהיה שם כל אזכור אפשרי מעולם הבמה, ומחוצה לו.
ולמרות הכל, הדמויות והבגדים האלו, שעורבלו בפראות, היו רחוקים מלהיות תחפושות. מעל לכל היה זה משחק זהויות בלתי נגמר, שלוקח מכל הבא ליד, מחקה ומשנה, ומרכיב אישיות אחת שלמה העשויה פיסות ושברים. זוהי כנראה הסיבה (מעבר לזו המסחרית) לכך שעל המסלול נראו פריטים קלאסיים מהארון האנושי היום-יומי, כמו ז'קט צבאי, מעיל הטרנץ או חצאיות עיפרון. אלו היו תזכורת כי למרות הקקפוניה הצבעונית שלקחה מכל הבא ליד, לא מדובר בהצגה מרוחקת, אלא בחיים המוכרים של כולנו.
בסופו של דבר זה היה מרק ג'ייקובס במיטבו, שיודע להרכיב פסיפסים מאבנים שאינן מתחברות.
ג'ייקובס, כזיקית המשתנה באופן תמידי, צוחק הפעם על חשבון פרשני האופנה שתרים אחרי מוקד ברור של השראה. בקולקציה הזו, בתרגיל אינטלקטואלי מבריק, הוא הראה לכולם איך דרך אופנה שאינה מצביעה כלפי שום מקור ברור, ואינה כפופה לשום קוהרנטיות או חוקיות, נוצרת הזהות המוצקה ביותר, שמורכבת מעשרות אחרות בלי להיות מחויבת לאף אחת מהן. זה, להיות חופשי באמת.