דווקא אחת התצוגות הפותחות של שבוע האופנה בפריז, שהחל ביום רביעי, התחילה בדריכה של רגל שמאל על המסלול. המעצב הבלגי טים ואן סטינברגן TIM VAN STEENBERGEN העומד מאחורי התצוגה, כינס מספר בלתי מבוטל של עיתונאים, ידוענים מקומיים ומנחי תכניות אופנה בטלוויזיה הצרפתית, בהאנגר ענק ברובע המארה הטרנדי. הקירות והרצפה נצבעו לבן עליהם הוצבו ספסלי עץ חומים, שיצרו סוג של מבוך בו צעדו הדוגמניות.
הכל היה מואר ומרווח, ריחני ומבטיח, אבל אז המצב החל להידרדר. בשעה הייעודה לתחילת התצוגה, בדיוק בלתי אופייני בעולם האופנה, התנפצה מנורת הפלאש הענקית שמוקמה מעל ראשיהם של הצלמים ושברי הזכוכית נפלו על מי שהיו אמורים להעביר מראות מהמסלול גם לאלה שלא נושמים את החמצן ההביל של עולם האופנה הצרפתי. כל המרקם העדין של התאורה באולם השתנה עקב הפיצוץ והתמונות כבר לא יצאו אותו הדבר.
ואז הסאונד הלך. ואן סטינברגן הזמין לתצוגה את הזמר בן ארצו, ג'אספר סטיברלינק, שהיה אמור להשלים את האווירה המוזיקלית של הארוע, אבל הוא לא הצליח להוציא משפט שלם אחד מבלי שהסאונד יצרום את אוזני הנוכחים במקום. אפילו הדוגמניות עיקמו את הפרצוף במחאה על הרעש. הקהל עיקם את הפנים למראה הדוגמניות, שהחלק הקדמי של שיערן נצבע בלבן. בשילוב ההבעה הזועפת זה נראה פחות מבטיח.
אחרי שהנוכחים על המסלול ומסביבו עברו את כל המשברים הבלתי צפויים, הם התפנו להתרכז בסיבה לשמה התכנסנו. ואן סטינברגן הציג שמלות, חולצות ושמלות לקיץ 2010, מבדים שקופים ורכים, כשיפון עם נגיעות סאטן הגזרות הן אובר-סייז, עם משחקים של חוסר פרופורציה א-סימטרית, כמו למשל במכנסיים הקצרים והחצאיות, שקיבלו צורת בלון. ואן סטינברגן משתמש גם בכריות הכתפיים של שנות ה-80, אלא שבמקרה שלו רואים אותן מציצות מבעד לבגדים והן מרחיבות את הכתפיים, מושכות את תשומת הלב לחלק העליון של הגוף ומשנות את צורת הסילואט.
הצבע השולט בקולקציה הוא העירום החדש, צבע עור. ה-NUDE הקייצי בניגוד לפודרה שהומלכה בקיץ האחרון, נוטה יותר לבז'-עור. הבזקי הצבע שלו הם כחול-ים קר.
גם המעצב הבלגי הזה, שבימים כתיקונם יושב באנטוורפן, העיר ממנה יוצאות הבשורות האופנתיות של המדינה הלוקסמבורגית, משתמש בקירבה הגיאוגרפית של פריז כדי להציג את משנתו האופנתית. אלא שבדומה לשאר תושבי עירו, השולחים ידם באופנה, הוא לא מצליח לגרד את תנאי סף הקבלה לעולם האופנה הצרפתי.
אנטוורפן ידועה כבירת אופנה עולמית, שמבית הספר לאופנה שלה יצאו שבעת המופלאים, ביניהם המעצבים מרטין מרג'לה וכריס ואן נוטן. אלא שלממשלה הבלגית, שתומכת באופן פעיל בליטוש המיתוג של העיר כבירת אופנה אוונגרדית ועולמית, יש חלק נכבד במיצוב דעת הקהל בכל הקשור בתחום. התוצאה היא אכן אוונגרדית ולא תמיד לבישה.
קרוב לוודאי שהמעצבים הבלגים, וביניהם טים ואן סטינברגן לא היו שורדים את בית הספר לאופנה בפריז. מה שבטוח הוא, שאם היו פריזאים, היו מעצבים לגמרי אחרת.