קטלוג החורף של twentyfourseven מעורר אי נוחות עוד לפני שמסתכלים בתמונות הבגדים. הקטלוג יצא בשיתוף פעולה עם מגזין הצעירות המקומי GO (ולא בפעם הראשונה) כשהתוצאה הסופית היא הכלאה משונה בין מגזין אופנה לגיטימי לקטלוג אופנה מסחרי.
החוברת בת ב-50 עמודים, מחולקת בחנויות המותג וכוללת הצגה של בגדי החורף של twentyfourseven, המצולמים כהפקת אופנה, ראיון עם מעצב המותג ושיחה עם סטודנטיות לעיצוב אופנה משנקר שעשו סטאז' בסטודיו של twentyfourseven.
לצד אלה מופיעות בין היתר, גם כתבות אופנה מגזיניות שאינן קשורות ל- twentyfourseve, כמו מילון אופנת וינטג', כתבה שהיא סקירה רצוצה על דוגמניות-על ושאלון "האם יש לך ספייס?".
GO ו-twentyfourseven לא היו אלה שהמציאו את רעיון החיבור בין מגזין אופנה לקטלוג מסחרי, גדולים מהם הלכו בדרך הזו, כמו למשל מגזין הווג שמשתף פעולה מידי שנה עם מותג התכשיטים ה. שטרן, כשהתוצאה היא גיליון משותף מיוחד. לשאלה האם מגזין, שאופנה היא אחד הנושאים העיקריים שלו, צריך לחבור בשיתוף פעולה מסחרי בוטה ולנצל את כוחו כגוף תקשורת לפרסומת המרטשת בכוונה את הגבול בין "המגזין" ל"המותג", יש בתפיסת התקשורת המודרנית תשובות רבות מידי וכולן בעייתיות. אבל מה קורה כשחוצים גם את הגבול הזה וכתבה המוצגת במוסף כעיתונאית, מגייסת דמויות בעלות סמכות מקצועית בעולם האופנה לטובת שיווק המותג.
על מי אתם באים לעבוד?
ראובן כהן, מזל חסון, גדי אלימלך, לימור זהר-שביט - ארבעה סטייליסטים ישראליים מובילים, ידועי שם ובעלי רזומה מוכח, לוקחים חלק בכתבה על הקולקציה החדשה של twentyfourseven. הם מתפקדים הפעם כמבקרי אופנה ושופכים מחמאות על twentyfourseven, על פני ארבעה עמודים.
אם מסתמכים באופן בלעדי על אותם ציטוטים המופיעים בכתבה, בלי לראות את היצירה העונתית, עלול להיווצר הרושם, שלא מדובר בקולקציה ביצור המוני אלא באוסף תפירה עילית חדשני.
משפטים כמו "מבחינת הצבעוניות מדובר באחת הקולקציות הנדירות שיצא לי לראות", "מדובר בקולקציה מגובשת מאוד", או "זוהי קולקציה מרהיבה ביופיה", מותירים תחושה של חוסר אמון. לא משום שזוהי קולקציה רעה בהכרח. אלא, שעל רקע מגזין פרסומי (למרות שעובדה זו מוצנעת ולו בזכות העובדה שהחוברת נראית פחות כקטלוג ויותר כמגזין), הם מעלים תהיה לגבי דעה מגויסת, המטשטשת את הקו בין ביקורת אופנה ופרשנות רלוונטית למסע יחצנות.
הסטייליסטים מגיבים
על אף שהדבר נעשה בהתנדבות, יחד עם חותמת שמו של המגזין ועיתונאית החתומה על רצף הראיונות, כאשר ארבעה אומרים דברים דומים כל כך ובאותו הטון, הדבר מתפרש כספין ציני על חשבון הקוראים, ולא כדיון משכיל וביקורתי על אופנה. אותו פרגון לגיטימי, שיכול היה לקבל במה בכל מקום אחר, מתכסה באצות רעילות על פלטפורמה מסוג זה.
בתגובה, מסבירה הסטייליסטית לימור זהר-שביט כי "זהו מותג שיוצא לי לעבוד איתו הרבה. אני מאוד אוהבת אותם... זה לא מרגיש לי שמנצלים את הכוח שלי בשביל פרסומת. (הקולקציה) כן יוצאת דופן כי היא נותנת מענה. אני לא יודעת אם הבגדים מחזיקים מעמד, אבל לקהל שאליו היא פונה זה נותן מענה בסכום שזה צריך להיות. זה פרגון לגיטימי".
גם הסטייליסטית מזל חסון אומרת דבר דומה: "את כל האמת שלי אמרתי. אני חושבת שרונקו (רון קהאן המעצב של twentyfourseven , ל.ש.) הביא את המותג למקום מעולה מבחינת גזרות וחומרים. גם הכתבת כותבת את כל האמת, אך ורק את מה שאני אומרת. בעיני זה מותג נהדר וכל אחת ואחת יכולה להתלבש בו, וזה חשוב. אני מרגישה נוח לומר שהקולקציה מרהיבה ביופייה ואני נהנית להשתמש בה".
אם רוצים להחמיר פחות, אפשר לקבוע שיצירה אופנתית יוצאת דופן, הייתה יכולה להצדיק מחמאות שכאלה. הבעיה היא, שהקולקציה של twentyfourseven, אינה מתבלטת במיוחד בנוף הרשתות, וכמו כולם מציעה גם היא ז'קטי קטיפה עם כפתורי צבא, חולצות משובצות, סריגים, רקמות מקרמה באפיל שנות הארבעים ופריטי אייטיז.
והמחיר הנמוך?
חולצות: 79-249 שקלים; מכנסיים: 89-389 שקלים; שמלות: 399-189 שקלים; סריגים: 139-249 שקלים; ז'קטים: 179-439 שקלים.
"אנחנו רוצים שהלקוחה שלנו תתלבש בלי לחשוב על המחיר של הפריטים", אומר המעצב ומנהל המותג, רון קאהן, לגבי סוגיית המחיר הזול באופן יחסי שמציעה הרשת. אך הרצון הזה נלקח רחוק מדי, ובניסיון לעודד בליסה לא מחושבת של פריטים זולים רבים, הקולקציה, שבולטת על רקע רשתות אחרות בזכות עיצוב מחושב ומעמיק, מופקרת לביצוע שאינו עקבי.
כמה ז'קטים צבאיים או ג'ינסים נראים סביר וסריגים רבים אף מבוצעים היטב, אך תמהיל הפוליאסטר והסינתטי בקולקציה גבוה מידי (וחבל, כי חצאית נפוחה ומשובצת דווקא בולטת למרות תכונותיו הלא מחמיאות של החומר); מכנסי דנים אפורים מוצעים בתפירה חורקת לעין; והנעליים בעיצוב העדכני משלימות את רצף האקססוריז העשיר, אך קשה לחשוב עליהן ברצינות לאור החומר הפלסטי ממנו הן עשויות. התוצר הכללי, שאמור להיות לבוש לכל שעות היום, משדר תחושה של "לבוש ל?יום".