מזל טוב מר ליפשיץ

"הוא אמריקאי כקוקה-קולה", אמרה עליו המעצבת דיאן פון פורסטנברג, "הוא מייצג את הסגנון הכל-אמריקאי האלגנטי", ציינה שרה ג'סיקה פרקר - ואלו רק שתיים מהאמירות הרבות שנאמרו על רלף לורן, אחד ממעצבי האופנה המפורסמים ביותר ב-40 השנים האחרונות.

ההשוואה למותג שתייה זול ופופולרי כמו קולה, אולי אינה תואמת את ההילה הזוהרת האופפת אותו, אך אין מדויקת ממנה. ערב יום הולדתו השבעים שחל היום (רביעי), יכול לורן להתבונן בסיפוק באימפריה שיצר. המעצב היהודי, שנולד ב-1939 ברובע הברונקס בניו יורק כרלף ראובן ליפשיץ, הצליח להפוך לשם נרדף ברמה כלל עולמית לסגנון אמריקאי אייקוני, וחולצות הפולו שלו, המעוטרות בסמל הרוכב והסוס המפורסם, מהוות פריט מפתח בארון בגדי הקז'ואל.

"רלף לורן" טבוע בהכרה הקולקטיבית כנסיך החלום האמריקאי, כזה המממש בחייו ובעיצוביו את חזותם של החיים הטובים. לבד מאותן חולצות ספורט שהפך ל"שלו" (למרות שאינו חתום על "המצאתן", לקוסט ראויים לתואר הזה הרבה יותר), הוא קידם פריטים רבים כסמל לאופנה נצחית: מכנסי צ'ינו בכל צבעי הקשת, חולצות מדראס, ז'קטי ספורט וחליפות תפורות היטב בדשים רחבים. כך גם כתב ידו העיצובי, שכמעט ואינו השתנה ברוחו במהלך העשורים, מהווה את כל מה ש"ראוי ומהוגן" באופנה האמריקאית, גורר מעצבים אחרים, וטומי הילפיגר הוא אולי המובהק בהם, לאמץ חזון דומה.

בתחילה היה ניכר שעיצוביו פונים ל"וואספס" (לבנים פרוטסטנטים אנגלו-סאקסיים). הבגדים, או הסגנון שהציג, היו טבולים ברוח האצולה האנגלית, ובייחוד בדמותו המסוגננת של הדוכס מווינדזור – אותם פריטים משובצים, קרדיגנים בסריגה עבה, סריגים ותחתם חולצות מכופתרות, מכנסי רכיבה ושימוש נרחב בטוויד.

אך עם הזמן המראה הכה-בריטי, הפך להיות לבסיסו של המראה הכה-אמריקאי, משקף את הדמות המלוטשת מהארוורד, ומנגד את החיספוס הבוקרי מהדרום. זה נותר תמיד אותו ערבול מדוד וקלאסי בין חיי העיר וחיי הכפר, בין הספורטיבי לאלגנטי, אקלקטי בצבעוניותו אך לחלוטין מהודק.

לורן אולי חתום על הסגנון האמריקאי כפי שהעולם מכיר אותו היום, ולמרות זאת, את דרכו בעולם האופנה הוא התחיל דווקא מחוץ למעגלי האקדמיה לעיצוב. "אני לא אדם של אופנה. אני אנטי-אופנה. מעולם לא הושפעתי על ידה. אני מעוניין בסגנון מאריך ימים, על זמני - לא באופנה" אמר בעבר על עצמו. לכן אולי לא מפתיע לגלות, שאת לימודיו הוא הקדיש לקורסים במנהל עסקים וכקניין בבתי הכלבו הגדולים בניו יורק, כמו בלומינגדיילס או בבית האופנה "ברוקס ברוד'רס".

הפעם הראשונה שטמן את ידו בצלחת הרותחת של עולם האופנה הייתה ב-1967, כאשר עיצב קו עניבות רחבות בעבודת יד. הקולקציה הקטנה, שמותגה תחת השם Polo for Beau Brummel, זכתה להצלחה מסחררת.

הסיפור ששזור באותה פרשה, אך מוזכר רק במקורות לא רשמיים, מספר שהכלבו "בלומינגדיילס" סירב להציג את קולקציית העניבות הזו תחת שמו של לורן, והתעקש להציגן תחת שמו שלו. המעצב, בתעוזה לא קטנה מול אחד ממוסדות האופנה הגדולים של ניו יורק, סירב למכור אותן בתנאים אלו והסיר את הקולקציה מהמדפים. לא נדרש זמן רב עד שבבלומינגדיילס חזרו בהם.

שנה לאחר מכן, לורן ייסד את מותג בגדי הגברים הנודע שלו Polo, וב-71 הצטרף גם קו הנשים, מוכיח כי כמו אותה תדמית המלווה את בגדיו, בארה"ב הכול אפשרי.עובדה, נכון להיום, בית האופנה מונה מעל לעשרים תתי קולקציות, החל מהקו הסגול העילי ועד "רוגבי" לקהל צעיר, ומחזור ההכנסות השנתי שלו נושק ל-4.3 מליארד דולר.

"אני לא מעצב בגדים, אני מעצב חלומות". לורן תמיד הלך יד ביד עם הזוה?ר, המצליח, הקולנועי. מאז שעיצב את התלבושות לסרטו של פרנסיס פורד קופלה "גטסבי הגדול", שסיפורו של העשיר המסתורי המנהל מסיבות פרועות למשך ימים בניו יורק התאים ככפפה רכה לאותו אימג' אריסטוקרטי, המעצב פיתח מערכת יחסים ארוכה עם כוכבים, הוליווד והשטיח האדום.

אפשר למנות לפחות שתי הופעות בלתי נשכחות של בגדים בעיצובו בטקס האוסקר: דיאן קיטון בחליפת פסי סיכה גברית (פותחת פתח לחליפת האיב סאן לורן שעטתה על עצמה ג'וליה רוברטס מאוחר יותר); וגווינת פאלטרו בשמלה מהפנטת עשויה טאפט וורוד, שספגה את דמעות הזכייה שלה על "שייקספיר מאוהב".

המתנה הגדולה של לורן ליום הולדתו היא בוודאי העובדה, שאי אפשר להטיל ספק בהיותו אחד הנכסים המובהקים של קנון האופנה האמריקאי המודרני (ומועצת המעצבים של ארה"ב גם נתנה לכך אישור רשמי כמה וכמה פעמים). בלעדיו, הכול היה נראה מעט אחר, והחלום האמריקאי לא היה מופיע בדמיונות לבוש בחולצת פולו. מזל טוב, מר ליפשיץ.