מגילת רות

בספה אצל רות דיין, 92, תמיד אשתו של (גם אחרי שהתגרשו) ואמא של (גם כשלפעמים זה כפוי טובה), ביג מאמא עם לו"ז צפוף במיוחד. "היום אני עוד נוהגת לתמנע בערב", היא אומרת כבדרך אגב. בינתיים בדירה התל אביבית, מוקפת בתמונות עם רטייה, היא נותנת לי לחטט במגירת התכשיטים העמוסה ולהשתעשע עם השמלות של משכית. ארצישראליות זה השחור החדש.

אלמנתו של משה דיין ואמם של יעל ( ח"כ לשעבר), אודי (פסל) ואסי.

"את משכית הקמתי ב-54', זו הייתה דרך לשלב מסורת, אופנה ופרנסה. נשלחתי להדריך עולים בפרוזדור ירושלים וגיליתי את המומחיות של העולות ברקמה, אריגה וסריגה, וחשבתי להשתמש במיומנויות הזו כמקור לתעסוקה עבורן. החנות הראשונה נפתחה מול מלון דן בתל אביב. לצד המסורת, הדגמים של הבגדים והתכשיטים היו מאוד עדכניים ומיוחדים ועוצבו על ידי פיני ליטרסדורף, ג'רי מליץ, לולה בר, גדעון אוברזון, תמרה יובל, ריקי בן ארי ועוד רבים וטובים שעיצבו סגנון ישראלי מקורי."

"פריטים שאני לא נפרדת מהם הם פריטים שיש להם ערך סנטימנטלי עבורי. שרשרת בת 70 שנה שהכין לי משה כשהיה עצור בכלא עכו והצליח להבריח לי אותה עם מכתבי האהבה ששלח. את המכתבים כתב על גבי נייר טואלט ("נייר משי") והם והשרשרת הוברחו בדרך לא דרך, בעזרת אחות שעבדה עם רופא השיניים והטמינה בחזייה את המכתבים או חזן שביקר בכלא. הוא למד להכין את השרשרת מאסירים הערבים שהכינו מסבחות מחרצני זיתים, ושפשף על רצפת האבן במשך שעות גלעיני אפרסקים ויצר אותה. נראה לי שקשה להשוות צרור מכתבים מצהיבים ורומנטיים עם ריח עבש ושרשרת של גלעיני אפרסקים, לטבעת יהלום שנקנתה בכסף או לצ'טים באינטרנט."

"פריט נוסף הוא שרשרת שקיבלתי ליום הולדתי ה-90 מהצורפת שלי אסודי ובה דמויות של בנים ובנות. מאחורי הדמויות היא חרטה את שמותיהם של הילדים, הנכדים והנינים - כל השושלת הענפה שהקמתי. מאז נוספו עוד שני נינים שצריכים להוסיף את דמותם לשבט שעל הצוואר."

"אף פעם לא אהבתי למדוד בגדים, אני חסרת סבלנות ומוצאת את העיסוק הזה מייגע. יותר נוח לי בבגדים שלי, בבגדי 'משכית' שלבשתי אז ואני לובשת היום. אני אוהבת לחלוף עם האוטו שלי בדיזנגוף ולהסתכל בחלונות הראווה אבל תאי ההלבשה צרים מדי בשביל להכיל את הטמפרמנט שלי. בזמנו, לאירועים מיוחדים וערבי תרומות, המעצב ג'רי מליץ היה תופר עבורי בגדים. אני הייתי מביאה בד מחנות שאהבתי בעיר העתיקה וג'רי, שהיה דיקטטור אופנתי, היה מחליט על העיצוב."

"להתחתן היה צעד בורגני ונגד את הרעיונות הסוציאליסטיים של התנועה. אבל כמו חלוצה אמיתית, התחתנתי בשמלת סרפן כחולה וחולצה רומנית רקומה, עם שביס מלמלה רקום בפרחים ועמדתי יחפה תחת החופה. משה לבש מכנסי חאקי, חולצה לבנה פתוחה, סנדלים וכובע מצחייה במקום כיפה. הרב של נהלל שהיה גם השוחט והקצב של הישוב חיתן אותנו. ו'הקייטרינג' היה תירס חם שבושל בדודי כביסה, יין אשכוליות (המצאה נהללית) ופירות מהמטעים. אין לנו תמונות מהחתונה אבל הרגע צרוב בזיכרוני, כאילו משה ואני מחייכים למצלמה."

"הגימורים, התפירה וההשקעה. היום הכל פרטאץ', התפירה לא תפירה, מראה זרוק, מייד אין צ'ינה. כבר לא רואים עיצובים מושקעים כמו של ריקי בן ארי או ג'רי מליץ. למרות שאני קשורה לשנקר בנימי נפשי, וחושבת שהמעצבים שם הם כישרוניים כשד, לפעמים אני לא מבינה את האופנה היום, היא כמו סודוקו. לא מזמן מעצב שאני מאוד מעריכה, ולכן לא אומר את שמו, נתן לי במתנה חולצה. כשהגעתי הביתה גיליתי שהיא קצרה בצד אחד וארוכה בצד שני, מה שאומר שאת גוררת שובל מוזר של בד לאורך הירך. חשבתי שמדובר בטעות בייצור, אז נגשתי לחנות להחליף ואז המוכרת אמרה לי שזה א-סימטרי בצדדים במכוון. חייכתי בנימוס וחשבתי: אני כבר אגזוז את זה בבית "