שוק התקווה הטובה

ראשון בבוקר, יום יפה. שלישיה עליזה מתנודדת בעצלתיים במונית שירות, קו 16 - דנה הצלמת, גור פיפשקוביץ ואנכי.

הכיוון: דרום. היעד: שוק התקווה. התקציב: מועט. המורל: מלא תקווה.

את שתינו השוק מפתיע ומתנפל לנו על כל החושים (האמת שזה היה מוכר ספציפי שהתנפל עלינו, בתואנה שהוא אחיו האבוד של חיים אוליאל שנקלע למסחר בשעונים משומשים ב-20 שקל החתיכה). גור מבחינתו מרגיש בבית (אחרי שסיים את לימודי המשחק שלו בסטודיו של יורם לוינשטיין, הממוקם במעבה השוק מתוך חזון לסימביוזה עממית-תרבותית שתעשיר את שני הצדדים) והוא מתנהל בין כל המאמות הקווקזיות והגרוזיניות כנכד אהוב שחזר ממסע ממושך בגולה. הוא מסתמן כלהיט מקומי ונהנה מהמחמאות והצעות השידוך בביקור המולדת הזה. מי יודע, אולי אחת מהן עוד תפתיע ותצלם סרט.

שוק התקווה הוותיק הוא אחד הסודות השמורים של תל אביב. קודם כל, בגלל שהוא נידח יחסית, ושנית, בגלל שהוא באמת מיועד רק לכלבות וינטג' רעבות (גם ללחם). לכאן באים לעבוד בגישוש. בימי ראשון, החל משעות הבוקר ועד הצהריים, מצטרפת אל השדרה המקורה של דוכני האוכל וכלי הבית, כנופיית סבתות חרוצות, שמציגות את מרכולתן הצנועה בין הסמטאות, על גבי יריעת בד פרושה – בגדים, נעליים, תכשיטים, כלי בית וגם ג'אנק נטו, בהגדרה. הכל בפרוטות – בין 5 ל-40 שקלים, תלוי כמה בסבלנות וחן התברכתם. זה לא קל, אבל אפשר לצאת מפה עם אחלה שלל, וגם אם לא מצאתם כלום, לחוח טעים תמיד יש כאן.

בכלל, כיף להסתובב בתקווה. זו שוק אמיתי, שמעניק חוויה לא מעובדת, שלא מרגישה כמו אחיזת עיניים, על אף כל הקלישאות. אפילו היו שם עיראקים עם קפה טורקי ושש-בש. כמובן שאנחנו, בקלישאה של כתבה על שוק, גם ישבנו לצחוק ולהצטלם איתם, והם בתמורה שאלו שוב ושוב באיזה ערוץ זה יהיה בטלוויזיה, פנו לאחת מאיתנו בטבעיות בכינוי החיבה "שמנמונת" וקבעו שגור צריך להסתרק; או המאמות הרוסיות, הגרוזיניות והקווקזיות שחיוך שלהן, במבט של "לא נולדתי אתמול, וגם לא בשבוע שעבר", חשף שורת שיניים מחופה זהב וגרם לי למשש בבהלה את שרשרת הזהב הדקיקה שלי, ולגור לרכוש לעצמו אחת קצת יותר עממית ב-5 שקלים (זהב אף פעם לא יצא מהאופנה, תכל'ס). אחת מהן, אסתר, ניגשה אליו ושאלה אם יכול להיות שהיא מכירה אותו מ"התיאטרה", היא לא זוכרת בדיוק מאיזו הצגה. כשהוא סיפר לה שקוראים לו גור, היא הכריזה שהיא "מזל דג, בהורוסקופה" והודיעה שגם היא הייתה ידוענית לא קטנה ברוסיה. "איך רכשת את פרסומך", תמהנו בקול, וזו חייכה בחגיגיות והפטירה "מורה, הייתי מורה". כל מורה מרינה מקסימיליאן, כמו שאומרים אצלנו בשכונה (סתם, לא אומרים, אבל מעכשיו אולי יתחילו).

צריך לזכור שזהו שוק של כסף קטן, של אנשים קשי יום, ולא של סוחרים ממולחים. הסלוגן השכיח כאן, "זה נקי, זה חדש", שימושי גם כשמדובר במעיל פוך זעיר, עתיק ולא רלוונטי בעליל, בצבע כחול מהוה עם הדפס קלוף של דובי פנדה. דנה וגור צופים בתימהון כשאני מפצירה ברוכלת האסרטיבית להניח לי בתואנה ש"גם בכיתה דל"ת הייתי צריכה דיאטת פחמימות כדי להיכנס בזה", אבל זה רק גורם לה להוריד את המחיר ולתת גז בשכנועים. אגב, הרוכלים כאן נוטים להיעלב עמוקות, כולל מלמול קללות אקזוטיות מתחת לשפם, אם תשתמשו בארסנל כישורי המיקוח שלמדתם בהודו, אז לא להתחזר.

חולצת כפתורים קצרה ולבנה, עם פסים עדינים באפור ושחור, של מותג הגברים הצרפתי פייר קרדין. 10 שקלים.

סניקרס מקסימות של הוגו בוס, מעור בצבע כחול עם סוליה לבנה. 20 שקלים.

מכנסי ג'ינס שחורים משופשפים של ליווי'ס. קנינו אותם ארוכים וקטמנו להם את הגפיים, אבל באמת שלא היינו חייבים. 10 שקלים.

אפודה לבנה עם כיתוב "קאנטרי קלאב" שובה לב בדש. 5 שקלים.

מעיל רוח אדום, מבד נעים ועם גימורים ספורטיביים מושקעים. 15 שקל.

הכל נקנה בשוק התקווה בתל אביב.