נערת הזוהר

מרים זוהר בת ה-78 עושה יח"צ טוב לסבתאות שיקית ונשית עם גלאם הוליוודי. עם שיער בלונדיני מעוגל בקצוות, עצמות לחיים גבוהות ועגילי פנינה, קל לדמיין אותה מנופפת להמונים כאילו הייתה הגברת הראשונה. היא מצידה מתעקשת שסתם זרקה על עצמה משהו הבוקר.

בסלון על השידה משמאל, ניצב צי הפרסים שקיבלה על תפקידיה בתיאטרון, ופרס ישראל ודוקטור לשם כבוד. מולם מונחת דיוויזיית תמונות הנכדים, מסודרות בשלשות ומעליהם מדליה אולימפית מוזהבת שקנו לה ובתוכה הכיתוב "לאמא הכי טובה בעולם". "בשבילי המשפחה הייתה תמיד לפני הקריירה, בסוף הצגה במקום לשבת ב"כסית" העדפתי לחזור מהר הביתה לבעלי והבנות."

"הגעתי לארץ נערה צעירה, ניצולת שואה. למזלי, באותה תקופה תיאטרון 'הבימה' החליט לפתוח את שעריו לשחקנים צעירים. עד אז חנה רובינא, שהייתה כמעט בת גילי כיום, שיחקה עדיין ילדות בנות 16. בתחילה לא ידעתי עברית ונאלצתי לכתוב באותיות לטיניות את התפקיד שלי, עם הסברים ותרגום בגרמנית בצד, וללמוד אותו בעל פה. בסוף האודישן הראשון שלי ב'הבימה', שאלו אותי מי היה הבוחן ובביטחון גמור אמרתי 'דוד בן גוריון'. הייתי כל כך תמימה וחשבתי שהשחקן צבי פרידלנד, שהייתה לו פיזורה מדובללת דומה לזו של בן גוריון, הוא ראש הממשלה."

"היום הם שמות של רחובות ואולמות תיאטרון, אבל אז הם היו מלכי הבמה, אהרן מסקין וחנה רובינא. מאחורי קול הבס העמוק שלו, מסקין היה כמו דב גדול ואבהי שכיף להתכרבל בו. תמיד ניסה להוסיף חיוך לסיטואציה, כששיחקנו ב'מלך ליר' ביחד, בסצינה בה היה צריך לשאת את גופתי, הוא דגדג אותי בעודי מנסה לשמור על ארשת פנים של גוויה. רובינא 'הגברת הראשונה של התיאטרון העברי', הייתה מאוד נונקונפורמיסטית ומיוחדת וראתה בי בת. בסוף ימיה, כששכבה בבית החולים, הייתי היחידה שהיא הסכימה שתבוא לבקר אותה."

"כששיחקתי במחזה של טנסי ויליאמס 'השושנה המקועקעת', בעלי קנה לי סיכת דש מוזהבת בצורת שושנה עם אבקנים ירוקים. הוא תמיד ידע לפנק במתנות סימבוליות והיה לו חוש אסתטי מפותח וטעם מצוין בבגדים. אם ראיתי שתי חליפות שאהבתי ולא ידעתי במה לבחור, הוא היה אומר את זו תקני בשבילך ואת זו תקני בשבילי, כי אני נהנה להסתכל עלייך יפה ומאושרת."

"בגדים והרבה. אבל לא פעם אני מפשלת, מגלה שלא קלעתי, שהבגד לא מחמיא ומכנה את עצמי 'אדיוטית'. יש לי יותר מדי זוגות נעליים מיותמות בארון, כי כפות הרגליים שלי הן לא סתגלניות ומסרבות להתפעל מהיופי שבנעליים. למרות שבסדר וניקיון אני די כפייתית ולא אירדם בלילה אם יש ספל מלוכלך בכיור, את קופסאות התכשיטים אני זורקת באי סדר במגירות, ולכן אני מוצאת את עצמי כל תקופה נצמדת לאותם התכשיטים שמונחים לי על השידה."

"הלבוש המהודר בתיאטרון. אני לא אגיע לפרמיירה או להצגה בתיאטרון בג'ינס. צריך לכבד את התיאטרון ולהתלבש חגיגי כדי לחוש שזה ערב מיוחד ושיוצאים מהשגרה. תמיד מפתיע אותי כשהבמאי של ההצגה עולה להשתחוות ולקבל זר פרחים בחולצה מוכתמת וג'ינס דהויים. אגב, את קבלת הפנים לחתונה שלי ערכתי ב'הבימה'. אחרי טקס קצר ואינטימי בבית הכנסת, האורחים הוזמנו בין חמש לשבע לתיאטרון ושם היה כיבוד מוזיקה נעימה ואני לבשתי שמלת כלה עד הברך בצבע אופ וויט וכובע רשת קטנטן."