צפוף על הקצה

סביר להניח שגולשים באתר אינטרנט כזה או אחר רואים בעצמם חלק די אינטגרלי מהציוויליזציה האנושית המתקדמת (יחסית, יחסית). אבל בשבועות האחרונים נדמה שיש מבחן קבלה אחד ויחיד שקובע האם אתם אכן שייכים לציוויליזציה הזו, כיוון שהעולם כרגע מתחלק לשניים: אלו שכבר ראו את הקליפ החדש של ליידי גאגא, ואלו שעדיין לא. בהנחה שאתם לא משתייכים לצד המתורבת (ולא שזה כזה גליק גדול, אבל תזרמו) – תקפצו ללינק שכאן למטה, תעניקו לו חמש דקות מהחיים שלכם, ותחזרו לכאן כדי לעבד את הטראומה.

אז מה הולך כאן? מה זה ריקוד הת'רילר המעוות הזה? והכי חשוב, מאיפה לעזאזל הנעליים האלה? המוני השאלות שצצות באופן אינסטינקטיבי אחרי צפייה בקליפ הן ממש לא עניין מקרי. במובן מסוים, שאלות וסימני שאלה הם הסימן המסחרי של ליידי גאגא, כן, אף יותר מבלונד הפלטינה והתלבושות הפסיכיות. למן הרגע הראשון שחזינו בה, התחיל המטח: מה זה? מה הולך כאן? זה גבר או אישה? השירים האלה, זה זבל יורוטראשי מצמרר או פנינות פופ מלוטשות? חליפת בועות שקופה – גימיק אידיוטי או צעד אופנתי מהפכני? השאלות ניתכו בזו אחר זו, ותשובות מוחלטות לא נמצאו. אבל זה בדיוק העניין: ההליכה על הגבול העמום, יצירת מקום שבו תשובות ברורות הופכות ללא רלוונטיות, ויותר מזה – ללא מעניינות כלל – היא היכולת שליידי גאגא שיכללה לכדי אמנות.

יכולת העמעום והבלבול הגאגאיסטית מגיעה עם קליפ ה-Bad Romance לשיא חדש, ולראיה, המיני-הלם שלוקים בו אחרי צפייה בקליפ. ובעוד שהיצירה הזו לא היתה מסוגלת להתקיים בלי מימון תאגידי עצום, בעוד שהיא עולה על גדותיה בחסויות מסחריות ומגיעה מכיוון אחת מכוכבות הפופ הגדולות בעולם כרגע – למרות כל זה, לא יהיה מוגזם להגיד עליה שהיא מגלמת רגע של אוונגרד, של חלוציות והעזה ומחשבה ייחודית שמצליחות לקחת את עדר הפותים צעד אחד קדימה, לחלקת דשא שעוד טרם זכו להכיר.

המישור שבו האוונגרדיות של ליידי גאגא זורחת באופן הכי מובהק ומזוקק ב-Bad Romance בפרט ובשאר הופעותיה בכלל, הוא ללא ספק מישור הבחירות האופנתיות שלה. מערך הסטיילינג שלה לא היה מבייש אף מגזין אופנה בינלאומי ובאמת, מי שאחראי לספקטקל המופרע של Bad Romance הוא ניקולה פורמיקטי, שמחזיק בתפקידי עריכה וייעוץ במגזינים כמו V ו-Dazed & Confused. פורמיקטי כינס בקליפ שמלות גומי של רייצ'ל בארט לצד חישוק חללי של נאסיר מזהאר (אמן כובעים שהכין גם את הספק כובע, ספק קרוסלה שחבשה גאגא כשהתארחה אצל אלן דג'נרס לפני כמה חודשים) ואפילו מאזכר את תצוגת האביב האחרונה של פראדה, שבה נצפו משטחי קריסטלים שמזכירים מאוד את אלו שעוטה גאגא בקליפ, למרות שטופ הקריסטלים שלובשת גאגא בקליפ, הוא דווקא לא מבית פראדה ושייך למעצב האמריקאי פרנק הרננדז).

כל הפרטים האלה תורמים מעט להבנה מדוע גאגא פועלת בליגה משל עצמה: ביונסה, כפרה על הנשמה שלה, יכולה ללבוש עד מחרתיים את המעצבים הבריטיים הכי מאיימים וקודרים, שרק שלושה עורכים בתעשייה יודעים לבטא את שמם כמו שצריך (כן, גארת' פיו, אני מסתכלת עליך), אבל בבסיס היא תמיד תישאר נערה שרק מחכה שאמא תפזר לה קצת נצנצים על המחשוף. וזה מעולה, ואין שום בעיה עם זה, אבל רק צריך לזכור בנקודה הזו את ההבדל העמוק בין אוונגרד שמוביל את המחנה ובין המחנה המובל. גם אם המחנה מכיל כמה סטייליסטים מהירי תפיסה, שהבינו שאדג'י זה שם המשחק כרגע ולכן גורמים לילדה-טובה-ברבדוס כמו ריהאנה להיראות כמו פרוצה זועמת שסיימה בדיוק להתכתש עם קיפוד חייזרי מסוכן.

בשונה מכל הבחורות האחרות בבלוק, וכמו עם כל דבר שהיא עושה, העיסוק של ליידי גאגא באופנה הוא יחודי כיוון שהוא מודע לעצמו באופן קיצוני. השירים שלה מתפוצצים מרפרנסים לתחום – החל מזריקת שמות מעצבים ועד התייחסות כללית לאופנה כסוג של מנוע לעולם כולו. וכאן כבר קל לנו יותר להבין את השיא היצירתי שמגולם ב-Bad Romance. בדקה 03:28 של הקליפ, עת גאגא מדקלמת כמנטרה מכשפת את השורה"Walk, walk fashion baby Work it, move that bitch crazy" בזמן שהיא מכוסה מכף רגל ועד ראש, או מיי גוד, בשריון הנוצץ והמטורף שיצר אלכסנדר מקווין לתצוגת אביב 2010 שלו. את ההזיה מבית מקווין משלימות הנעליים, שנראות כמו כפות רגליים תותבות של יצור ימי שנכחד עם שקיעתה של אטלנטיס.

אז נכון שתשובות לכל השאלות שיש לכם לא תקבלו בקליפ הזה, אבל לפחות הבנו מאיפה לעזאזל הנעליים האלה. ועכשיו תסלחו לי, יש לי ריקוד ת'רילר מעוות לבצע.