פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      האתגר הגדול של השטן

      הגיבורה האמיתית של הסרט "גיליון ספטמבר" היא לא אנה וינטור, אלא גרייס קודינגטון האדמונית, שלא מפחדת להגיד לאישה בקארה בדיוק מה דעתה

      באחת הסצנות השקטות יותר בסרט הדוקומנטרי "גיליון ספטמבר" "the September issue", שיצא לפני כשלושה חודשים למסכי הקולנוע בצפון אמריקה ומגולל את סיפור הפקתו של גיליון ספטמבר 2007 של "ווג", עוקבת המצלמה אחר הילוכה היהיר והאלגנטי של אנה וינטור, עורכת ווג ארה"ב, ברחבי מערכת מגזין האופנה החשוב בעולם. מיד לאחר מכן, נראית על המסך כמעט אותה הסצנה, רק בשינוי תפקידים קטן. הפעם מלווה המצלמה את הילוכה הכבד, הכמעט בלתי זוהר, של גרייס קודינגטון, המנהלת הקריאטיבית של המגזין. האחת בכתפיה הצרות, ובקארה המשורטט, האחרת ברעמה האדומה והסוררת ולבושה השחור, הכמעט מגובב. גם אם אין הדבר נאמר במילים, ההקבלה ברורה, קודינגטון הפכה האנטגוניסט של וינטור, בין שרצתה בכך ובין שנכפה עליה הדבר על ידי במאי הסרט ר.ג'. קטלר, בעריכה מניפולטיבית.

      The cut, בלוג האופנה של "הניו יורק מגזין", מצטט את ר.ג'. קטלר בנוגע לשאלה מה היה קורה אם קודינגטון, שסרבה בתחילה להצטלם, לא הייתה משתפת פעולה. "היינו נדפקים. כל התהליך הזה מפחיד. למעשה, זה גיהנום.... אתה חושב למה עשיתי את זה לעצמי? גרייס הגיבה לייאוש שלי. ידעתי שלא היינו יכולים לעשות את הסרט בלעדיה, משום שאתה צריך מישהו שלא מפחד מאנה... גרייס היא האתגר הכי גדול של אנה".

      גרייס קודינגטון (GettyImages , Katy Winn)
      גרייס קודינגטון. הכח המאזן של וינטור (צילום: Gettyimages ישראל)
      גרייס קודינגטון (1967) (GettyImages)
      קודינגטון בתמונה מ-1967. התאונה גדעה את קריירת הדוגמנות (צילום: Gettyimages ישראל)

      בניגוד לפרשנויות אחרות על הסרט, הרואים בו מעין הצצה למערכת המגזין וגרסה "מהימנה" של "השטן לובשת פראדה", כוחו הגדול הוא לא ביכולתו להעיד על שטניותה האמיתית או לא של וינטור. ככזה הוא חסר כל ערך, משום שהסרט אינו מתיימר לומר דבר יוצא דופן על וינטור. חשיבותו היא למעשה אחרת וכפולה, גם מספק הצצה נדירה לדרך העבודה המסקרנת של קודינגטון, ומעמיד את שתי הנשים, אחת מול השנייה, כשני כוחות מאזנים, כאשר כל אחת מייצגת גישה אחרת לאופנה.

      וינטור, הזכורה כעורכת שהעבירה את שערי ווג מהנצחת דוגמניות-על לידועניות, ונראית בסרט פעמים רבות כשהיא מתערבת באופן בוטה בתהליך הייצור של אופנה (כולל השפעה על שינוי הרכב החומרים באחת הקולקציות של פראדה), מסמנת את אופייה הפרקטי, אולי המסחרי והצרכני של האופנה. קודינגטון, מן העבר האחר, מסמלת את צד האמנות, הרגשי, כמעט בלתי רציונלי (וקורע לב הוא מבט פניה של גרייס כשהיא מגלה כשאחד הצילומים שהיא הפיקה ירד בעריכה), המכיר ביכולותיה הבלתי נגמרות של האופנה להיות מהשפות האקספרסיביות המעניינות, אם לא החשובות, של המאה החולפת.

      גרייס קודינגטון ואנה וינטור בתצוגה של אוסקר דה לה רנטה בניו יורק (ספטמבר, 2009) (GettyImages , Bryan Bedder)
      גרייס קודינגטון ואנה וינטור בתצוגה של אוסקר דה לה רנטה בניו יורק בספטמבר השנה (צילום: Gettyimages ישראל)

      קודינגטון ילידת 1941, התחילה את דרכה כדוגמנית בריטית בשנות ה-60 ולאחר תאונה שפגעה בעינה פרשה, היא התגלגלה במהירות בתפקידים שונים, עד שהגיעה לארה"ב בשנות ה-80 ועבדה עם קלווין קליין על כמה מהקמפיינים האייקוניים ביותר שלו, שהוא עצמו אמר עליהם שהם "מהטובים ביותר שלי". מאז הגיעה לווג האמריקאי בשנת 1988 (יחד עם וינטור ובבקשתה) והפכה למנהלת הקריאטיבית של המגזין, האחראית למרבית הפקות האופנה והתוכן הוויזואלי האמנותי של המגזין ונחשבת לאחת הסטייליסטיות הבכירות בתעשייה. היא זו שהביאה לשיא את האפשרות לקחת צילומי אופנה, להעניק להם כותרת קונספטואלית ולייצג בעזרתם סיפור. היא הפכה הפקות אופנה לתחום הבעה ויזואלי שלם ומעמיק, שיש בו לא רק בגדים יפים ומגמות עונתיות. אופנה, תחת הידיים שלה, הופכת למעין יקום מקביל של התרחשות, שיש בו ערבול תמידי בין האנושי לחדש והמאיים.

      זו אינה תהיה הגזמה לומר, שקודינגטון כראש התחום הקריאטיבי, אחראית במידה מסויימת לדרך הפנטזיונרית בה כולנו תופסים הפקה של אופנה. קודינגטון מעידה על עצמה שהיא נסחפת אחר הרומנטי, והיא מממשת אותו במובנו הלא קלישאתי, כחלום שיש בו תמיד מינון מסויים ושל מציאות.

      מתוך הסרט "גיליון ספטמבר" (imdb)
      "ידעתי שלא היינו יכולים לעשות את הסרט בלעדיה, משום שאתה צריך מישהו שלא מפחד מאנה. גרייס היא האתגר הכי גדול של אנה". ר.ג'. קטלר, במאי הסרט גיליון ספטמבר (צילום: IMDB)

      דוגמה מצויינת המשקפת את תרומתה הרבה של קודינגטון לעולם הדימיון, היא הפקת האופנה little girl & boy lost, שפורסמה בגיליון דצמבר 2009 של הווג האמריקאי. ההפקה שצולמה על ידי אנני לייבוביץ, שואבת השראתה מהאופרה הנזל וגרטל העולה בימים אלו במטרופוליטן. קודינגטון מנצלת את אופיו האפל של סיפור התוכחה, ומתיכה את "השמלה הלבנה", הפריט שעומד במרכז ההתרחשות, בעולם הדמיון הייצרי של האגדה (הרי למתוק יש רק משמעות אחת) ומטעינה אותה בקסם. באחד הצילומים המרשימים, רצה גרטל אחר אחיה, ולבושה הבוהק עומד בניגוד גמור לעצי-גברים כהים, החנוטים בחליפות נוקשות. רגע לאחר מכן, סצינת המכשפה (אותה מגלמת בבגדי מארק ג'ייקובס, קולקציית קיץ 2010, ליידי גאגא), המתרחשת בבית שרחוק מלהיראות מגרה, מקבלת אינטרפטציה בומבסטית, כאשר בגדי הקולקציה האוונגארדית של ג'ייקובס עומדים מנגד ללבוש הכמעט תמים, קלאסי, של הנערה.

      גרייס קודינגטון (2004) (GettyImages , Thos Robinson)
      האופנה היא פנטזיה. קודינגטון (צילום: Gettyimages ישראל)

      אבל אולי הדבר שמעיד על עבודתה יותר מכל, הוא שהאשליה שהיא יוצרת אינה כפופה לחלוטין לקונספציות גחמניות של עולם האופנה, ותמיד מקיימת דיאלוג עם החיים האמיתיים, ולכן עבודתה תמיד חורגת מהמדיום עצמו. באחת הסצינות המרתקות ב"ספטמבר אישיו", גרייס מסרבת לרטש את כרסו של צלם הסרט, אותו שילבה בהברקה של רגע בצילומי אחת ההפקות. אולי בניגוד לוינטור, שדרשה את הריטוש שקודינגטון חתרה נגדו, היא יודעת מדוע גם בעולם של תפיסה מעוותת, צריך לשמור על המציאות. בלי זה, זה פשוט חסר ערך.

      הפקת little girl & boy lost מתוך גיליון דצמבר של ווג האמריקאי (סריקה)
      מתוך הפקת הנזל וגרטל של קודינגטון מגיליון דצמבר של ווג
      הפקת little girl & boy lost מתוך גיליון דצמבר של ווג האמריקאי (סריקה)