יותר חורים מסוודר

למרות שהוא רוצה בעיקר למכור, הוא יגחך אם תדברו איתו על "טרנדים" - איך הפך המעצב אלכסנדר וונג בן ה-25 לאימפריה שמגלגלת עשרות מיליוני דולרים בשנה?

  • אלכסנדר וונג
מיכל רונאל
חורים עם סוודר של אלכסנדר וונג, קיץ 2009. הרגע שאחריו שום דבר כבר לא נראה יותר אותו דבר (צילום: האתר הרשמי)

כשאנחנו מתבקשים למלא בפרופיל פייסבוק את פרטי המידע האישי שלנו, מופיעות מולנו הקטגוריות היבשושיות הרגילות: מין, גיל, השקפת עולם פוליטית, יאדה-יאדה-יאדה. אבל כשמגיעים למלא את פרטי המצב הרומנטי, או אז מופיעה כאופציה התשובה הגאונית, שייתכן והיא לבדה אחראית להשתלטות המאסיבית של פייסבוק על כלל העולם: "איט'ס קומפליקייטד". זה מסובך. דיכוטומיה זה לחלשים, אפור זה השחור החדש: אנחנו דור מסובך בעולם מסובך, וכל הניסיונות לקטלג, לסדר ולהצהיר הצהרות גורפות נידונים לרוב לכישלון מוחץ. אבל גם ההצהרה הזו לא כזו פשוטה: שהרי כחיות האנושיות שאנחנו, תמיד ילווה אותנו הדחף למצוא הסבר, לתת משמעות, להצביע על רגעים ספציפיים בהמולת הזמן הבורח שאחריהם "שום דבר כבר לא נראה אותו דבר". ואם נכנעים לדחף הזה, ואי אפשר שלא, קצרה הדרך אל ההכרעה - הרגע שבו הופיע מראה 28 בתצוגת אביב 2009 של אלכסנדר וונג היה הרגע שאחריו שום דבר כבר לא נראה יותר אותו דבר.

טוב לדעת (מקודם)

אלו חבילות הטלוויזיה המשתלמות בארץ עם הטכנולוגיה המתקדמת ביותר

בשיתוף YES
לכתבה המלאה
יצרן פופ. מתוך קולקציית קיץ 2010 (צילום: Gettyimages ישראל)

הסוודר המחורר הוא גילום מושלם של האסתטיקה הוונגית: שילוב בלתי אפשרי בין הנוצץ והשלוכי, בין "דפיקת הופעה" ומנטרת ה"מה, זה? סתם זרקתי על עצמי משהו", בין גימורים מוקפדים ומחושבים לזרימה טבעית, כמו-אקראית. המהות האסתטית החמקמקה-אך-מגובשת הזו, היתה הכוח שאיחד גם את כל שאר הפריטים שהופיעו באותה תצוגה, והיא נחשבת למה שקיבע סופית את מעמדו של וונג בן ה-25 ככוכב עולה ושחקן משמעותי בעולם האופנה. אבל מעבר לדיוק יוצא הדופן שלו, המביא לקולקציות שהן תערובת מדודה היטב של אורבניות, סטריט וור, וגלגול מאוחר ומתוחכם של שנות התשעים, איך אפשר להסביר את ההצלחה? כיצד בדיוק הפך וונג מהמעצב המועדף על חמש הבחורות הקוליות ביותר בניו יורק סיטי, לאימפריה שמגלגלת עשרות מיליוני דולרים בשנה?

לא רואה את עצמו כאמן ולא מונע מדחפים יצירתיים פומפוזיים. וונג קיץ 2009 (צילום: Gettyimages ישראל)

זו בדיוק השאלה שניסתה לענות עליה כתבת הפרופיל על וונג, שהתפרסמה לפני כשבועיים בניו יורק טיימס. תחילתה של תשובה אפשר למצוא במישור הפרקטי: וונג שונה ממעצבים אחרים בביזנס בכך שהוא מעורב ביותר בצד העסקי של בית האופנה שלו. אבל אל תטעו, זה אינו סתם פרט טכני, אלא עניין עקרוני. לטוב ולרע, כאן מונח זרע ההצלחה של וונג: הוא רחוק עד מאוד מהמודל הרומנטי של מעצב האופנה המשופם, המונע מדחפים יצירתיים פומפוזיים, שעולמו מתחיל ונגמר באטלייה הדחוק, העולה על גדותיו בבדי קטיפה ומשי. שיהיה ברור: הבידול של וונג מהתבנית הזו הוא מודע לחלוטין – הוא מצהיר בכתבה בטיימס, בלי להתבלבל לשנייה, כי הוא אינו רואה את עצמו כאמן, נקודה. כדי להבהיר את העניין הוא מסביר: "יש כאלה שבעיניהם אופנה היא בלתי נגישה ונהנתנית לחלוטין – אבל בשבילי, אלו רק בגדים ללבישה. ובסופו של יום, המטרה היא למכור את המוצר".

לא יוצא דופן, אבל בשביל הטרפת יש לנו את אלבר אלבז. וונג חורף 2009 (צילום: Gettyimages ישראל)

בנקודה הזו ישנם רבים שיבכו את הפרידה מהאידיאל המסתורי, נושא המשמעויות החבויות, של דיוקן מעצב האופנה כאמן לכל דבר. וכמובן, יש כאן על מה להתאבל: שכן "שאר רוח", במובן הקלאסי של הביטוי, אינו בנמצא בקולקציות של וונג. אבל בשביל שאר רוח קיים בעולמנו אלבר אלבז, ולכן עלינו להתמקד בצד השני של המטבע, שייתכן והוא גם הצד המעניין יותר: המקום שבו אלכסנדר וונג מפסיק לעצב אופנה ומתחיל לייצר פופ.

המלך הבלתי מעורער של הקוליות הניו יורקית. וונג קיץ 2010 (צילום: Gettyimages ישראל)

הדרייב המסחרי מאחורי הקולקציות שלו, שרבים ימהרו לקטלג כנחות ונלוז, בעוד שהוא מודה בו בלא כחל ושרק, גורם לאלכסנדר וונג להיות עם האצבע על הדופק הקולקטיבי בצורה שמעצבים מעטים מסוגלים לה. אם איזבל מאראן היא נסיכת הקוליות הפריזאית האולטימטיבית, הרי שוונג הוא המלך הבלתי מעורער של הקוליות הניו יורקית – רק שהחושים הפופיים המחודדים שלו מאפשרים לו לפרוץ הרבה מעבר למעגל של 'הבנות הנכונות'. החושים האלה, היכולת להבין את הלך הרוח הנוכחי ולתרגם אותו למוצר מוגמר, הם בדיוק מה שיגרום לוונג לגחך במבוכה אם תספרו לו על "טרנדים", ויותר מכך – על "אופנה". "אף אחד לא מדבר ככה יותר", צוחק וונג מול אמירות ברוח זו של כתבת הטיימס הנודעת, רות' לה פרלה – ובאגביות, מתחת לרדאר, בעצם אומר את מה שכולנו הולכים ונעשים מודעים לו בשנים האחרונות: זו כבר לא אופנה, זו תרבות. איפה בדיוק האחת נגמרת ומתחילה השנייה? נו, אתם יודעים – איט'ס קומפליקייטד.

אלכסנדר וונג (צילום: Gettyimages ישראל)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/הלתנאי שימוש
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully