אל תעליבו את האנורקטיות

אנורקסיה אובחנה לראשונה כבר בשנת 1684 והוגדרה באופן רשמי כמחלה ב-1870. היא הייתה קיימת הרבה לפני אידיאל הרזון המודרני ולמעשה היא אובחנה דווקא בתקופה בה נשים עגולות היו אופנתיות יותר. מבלי להיכנס לניואנסים האם הוגדרה אז המחלה כרצון לרדת במשקל או כרצון להיות רזה יותר (הבדלים חשובים שלא נתעכב עליהם עכשיו), צריך להבין שלתלות את הסיבות לאנורקסיה רק במה שהפרסומות מנסות למכור לכם, זה לא הוגן.

הצעת החוק החדשה, שמנסה למנוע ממשרדי פרסום להיצר היקפים של דוגמנית באמצעות תוכנות מחשב, שמה למעשה את הדגש על הסיבות החיצוניות למחלה, כמו אידיאל היופי שקבעה החברה, ומגמדת את הסיבות הנפשיות-פנימיות, מה שנראה לי כצעד חסר אחריות. מחלה כל כך נוראה ומורכבת כמו אנורקסיה לא מתפתחת רק בגלל פוטושופ. סביר להניח שלבחורות החולות יש נפש מורכבת יותר, שלא מושפעת רק מבהייה בתמונות של דוגמניות רזות. תנו להן קצת יותר קרדיט.

המחלה הזו היתה קיימת מאז ומעולם, גם בעידנים בהם הרזון לא היה כל כך מקודש (יש שיאמרו שמספר המקרים רק עולה במהלך הזמן ואולי בעצם זו רק המודעות למחלה שעלתה). להפרעות האכילה אין מקור אחד והן יכולות לנבוע מבעיות נפשיות שונות, ביניהן צורך כפייתי בשליטה, היסטוריה של התעללות מינית או התכחשות עצמית, היסטוריה משפחתית של מחלות נפש ודכאונות, הערכה עצמית נמוכה, פרפקציוניזם והרשימה עוד ארוכה .עד היום לא יודעת הרפואה מה בדיוק הגורם להפרעות אכילה ואולי זו בדיוק הבעיה - החברה ניצבת מול תופעה גופנית שלא ניתן לשלוט עליה. אי אפשר להכריח אנשים לאכול ואין תרופה לנשים המסכנות האלה, מה שמותיר אותנו חסרי אונים ומוביל אותנו לבחור בפתרונות אינסטנט שירגיעו לנו את המצפון, כמו למשל לאסור ליפות את המציאות בפוטשופ.

שימת הדגש על סיבות חיצוניות למחלה והדחקת הסיבות הנפשיות הפנימיות, הוא חוסר אחריות קולקטיבית. זה אולי מנחם אותנו כחברה שיש לנו אל מי להפנות את האצבע המאשימה, אבל בטח לא עוזר לנערות האומללות להירפא או למנוע מהן את המחלה. "חוק הפוטושופ", ממש כמו חוק האלכוהול, הוא חוק מטופש, שמלבד העובדה שקשה לאכוף אותו (לך תוכיח שכן או לא נעשה פוטושופ) לא ישנה את המציאות. זה נכון, מושגי היופי של היום נראים בלתי הגיונים, אבל כך היה גם ביוון העתיקה, אז הגוף האתלטי המושלם נחשב לאידיאל שיש לשאוף אליו. לא אנחנו המצאנו את ספרטה. זה אמנם לא הופך את סטנדרט היופי האנושי למוצדק, אבל שינוי המושג "יפה", לא יעשה בכח ובטח לא ע"י ניסיונות פאתטים כאלה שמנסים להכריח אנשים לחשוב ששמן זה יפה.

אם נלך על פסיכולוגיה בגרוש, יכול להיות שהמלחמה ברזון המוגזם, לא מגיעה במקרה מחברה שמנה. יכול להיות שהגורם לרדיפה שלנו אחרי רזון קיצוני הוא דווקא שומן קיצוני. איבדנו את הפרופורציות. אולי אם לא כולנו היינו סובלים מעודף משקל, עסוקים בדיאטות כל היום והיינו שוקלים כמו שאנחנו אמורים לשקול, לא פחות ולא יותר, גם ההתעסקות במשקל הנמוך מדי הייתה נמנעת. הרי כמו שכתבה טוקבקיסטית חכמה אחת: יותר אנשים בעולם מתים משומן מאשר מאנורקסיה. אבל כנראה קל יותר להמשיך לאכול ג'אנק פוד, להוריד כמה ק"ג בפוטושופ ואחרי זה להתלונן על זה, במקום לחנך את הילדים שלנו לאכול בריא.

עולם האופנה מוכר פנטזיות, בדיוק כמו הקולנוע, הספרות והאמנות וכמו שאמר קרל לאגרפלד אף אחד לא באמת רוצה לראות אנשים שמנים מול העיניים. צריך רק לשמוע את צקצוקי העיתונאיות שיושבות בשורה הראשונה בתצוגות הלנז'רי, למראה צלוליט על דוגמניות דקיקות בנות 20 כדי להבין שזה לא עובד במציאות, על המסלול, אבל כן על הדפוס בעזרת הפוטשופ. חברה לא יכולה להתקיים בלי פנטזיה ולמי שלוקח את הפנטזיה רחוק מדי, שום חוק לא יעזור. האנושות ידעה תקופות בהן הגוף היה נערץ כמות שהוא, אבל כרגע נראה שאנחנו רחוקים מהיום בו נתאהב בסימני המתיחה של אנג'ילינה ג'ולי לאחר לידה, מבלי שיעברו ריטוש במחשב. כמו שאנחנו יודעים, ההיסטוריה חוזרת. תנו לזמן לעשות את שלו. למרות שגם אז, אני מצטערת לבשר לכם, האנורקסיה פה להישאר.