יעשה לכם בית ספר

"כשהציגו עבודות שלי במוזיאון, זו הייתה גם הכרה של הממסד בי", אומר הצלם עטור הפרסים רון קדמי (50) על התהליך שהתרחש מאז פרץ לתודעה המקומית בתחילת שנות ה-90. כמי שחתום על צילומה של נעמי קמפבל ל"אירוקה", על הפקות עבור מגזינים כ-ELLE או GQ ועד לצילומי אופנה לא-מסחריים, הוא מודע לקושי של עולם האמנות לעכל יוצרים שמערבלים ביד בוטחת בין מבע אמנותי טהור לעבודות מסחריות. במובן הזה, קדמי הוא דוגמה מובהקת לשינוי שאכן מתחולל בתפיסה.

"זו מגמה עולמית שמחשיבה צילום בכלל כאמנות, שהאחות הקטנה והזנותית שלו היא צילום האופנה. עובדה, גם דיוויד לה-שאפל נלחם להשיג הכרה של העבודות שלו כאמנות". המלחמה הזו מוכרת גם לקדמי עצמו. בשנה שעברה הוקדשה לו תערוכת יחיד בשם "Full Frontal" במוזיאון לאמנות ישראלית, שאצרה צילומי עירום שלו מהעשור האחרון, הוא גם הציג בעונה הקודמת של "Art Basel Miami" ובימים אלו אפשר למצוא חלק מעבודותיו האדיטוריאליות בגלריית "Art photo expo" הממוקמת בשכונת הסוהו בניו יורק.

קדמי, שממעט להתראיין ומעדיף פעמים רבות להישאר מאחורי המצלמה, החליט לצאת מהמשבצת המוכרת ולנצל את אותה הכרה, כמו גם את ההצלחה, כדי לנסות ולהשאיר חותם מסוג אחר על תעשיית האופנה המקומית ולאתגר את הגבולות בין המסחרי ליצירתי פעם נוספת. הוא החליט לפתוח סדנאות-אמן לצילום, מעין בית ספר פרטי וקטן, שמטרתו, כך הוא מצהיר, היא למקצע צלמים צעירים לתחום צילום האופנה בפרט, זאת אחרי שהגיע לדבריו "לשלב של נתינה בחיים".

"אני סוג של מותג, וכלכלית זו עוד נישה למימוש שלו. אבל עדיין – הכוונה היא להעביר 12 טאלנטים שאני בוחר מסלול מרוכז ומתומצת של 20 שנות עשייה, כישרון וידע שצברתי."

"זה אחרי הרבה חשיבה. זו החלטה שהגיעה לאחר שנה של מחשבה. אני חושב שזה שלב בהבשלה שלי כאמן."

"הייתי צריך לפרק את 'רון קדמי' למתודה, לחשוב בדיוק על השלבים שאני עובד בהם. אתה צריך להבין, שהיום אני עושה את הדברים באופן אוטומטי, והייתי צריך לחזור ולגלות למה אני עושה דווקא את זה. התהליך, גם מול אנשים אחרים, גורם לך לגלות את השיטה שאתה עובד בה. תהליך עבודה עם צלמים צעירים הוא מאוד מפרה ומאוד מרתק אותי."

במכללות הם עוברים על המון תחומים בצילום ויש להם סדנה לצילום אופנה, אבל אליי הם מגיעים כדי להתמחות בתחום הזה. היום אתה חייב להתמקצע כדי שיהיה לך צ'אנס להצליח. הסדנה הראשונה תתרכז בסגנון אישי – להמציא את הדי אן איי שלך כצלם. לא מעניין אותי ללמד אותם ללחוץ על כפתור.... היום אתה מגלה שהשראות בצילומים של רבים הם דברים שהם ראו בחו"ל. הייתי מעדיף שיפתחו את עצמם. איך מביאים את עולם ההשראות לצילום, מאיפה הוא בא."

"צלם חייב להיות נועז. חייב לחדש. הרי החומרים הם אותם חומרים. כשלוקחים את מרכיב A ואת מרכיב B ומוצאים להם מכנה חדש, אז זו היצירה שלך... בעידן הדיגיטלי יש קלות בלתי נסבלת. צריך להיות פה אינפוט של סגנון אישי. מעבר לכך, הכוונה היא לחשוף את האנשים לתעשייה."

לפחות על הנייר, מדובר בפרויקט רחב היקף ולו בזכות היומרות שקדמי מעוניין להגשים דרכו. לטובת העניין הוא גייס רבים מתעשיית האופנה המקומית, החל ממעצבי אופנה וסטייליסטים כסיימון אלמלם ומארק אורן, דרך עורכת מגזין 360 מעלות ועד שיתוף פעולה עם מיקי בוגנים, שיעבדו בשיתוף פעולה עם התלמידים. "החזון שלי הוא שתהיה כאן אקדמיה לאופנה. מרכז לצילום אופנה על כל המשתמע מכך. להזיז את עולם האופנה. בית יוצר שמשקיע בחשיבה וקונספט".

יש שרואים בנקודה האחרונה נקודה כואבת, משום שהיא מעלה את כל הקשיים איתם צריכה תעשיית האופנה בארץ להתמודד, כמו מחסור באפשרויות חשיפה והערכה ראויות והתמודדות עם בעיית הלגיטימי והלא לגיטימי בתרבות הישראלית. נדמה שהמרחק שצלמי אופנה צריכים לעבור בארץ כדי להיחשב אמנים מהשורה הראשונה, כמו גם מעצבי אופנה, הוא רחוק יותר מאשר במקומות אחרים.

"אנחנו מדינה שצומחת. רק בשנים האחרונות אנחנו מחוברים למה שקורה בעולם. מעצבים שלנו, כמו אלבר אלבז או ויוי בלאיש מתחילים לפרוץ. אבל זה לוקח זמן. בעולם, הכוח נמצא אצל המעצבים. בארץ המעצבים די סבלו, עד לא מזמן. מי ששלט פה אלו החברות הגדולות. אבל הקהל המקומי מתחיל להתלבש, יש יותר מודעות. אחת הבעיות היא שאנחנו שוק קטן. אין מגזינים, או הפקות אופנה בסדר גודל שמפיקה נניח אנני לייבוביץ. ועדיין, אנחנו עושים כמיטב יכולתנו."

"החלום זה ווג", הוא יורה כאשר הוא נשאל על שאיפות מקצועיות. "חוץ מזה, יש לי עוד מה לכבוש, להציג בגלריות באירופה וניו יורק. בארץ זה לייצר משהו חדש, דור חדש של מעצבים, אולי מגזין אינטרנטי. להציג עבודות יותר חדשניות. היום אין מקום שאפשר לחפש בו את הקצוות".

הוא למד בתחילת שנות השמונים אמנות בבית ספר לאמנויות יפות בפריז, השתלם בקולנוע ורק לאחר מכן פנה לצילום אופנה. אחד המאפיינים של עבודתו של קדמי הוא טשטוש הגבולות, וצילומיו הם פעמים רבות יצריים מאוד על אף שהם מהודקים ועמוסים, כמעט רומנטיים במכלול אותו הם מבקשים לייצג. לעיתים גם קשה לקבע בדיוק את תחום והיקף העשייה שלו. צילומים בדרום אמריקה ל"פוקס" ובימוי פרסומת טלוויזיונית ל"מנגו", ומנגד עיסוק אובססיבי בחקירת הגוף העירום, כפי שהמחישה זאת תערוכת היחיד שלו. "אני מהאסכולה של אמן רב תחומי, והיום המדיום לא משנה לי, כל עוד אתה רואה את כתב היד".

"אני מאוד מושפע מטרנדים עולמיים. אפשר לראות שאצלי יש יותר זרימה. בשנים הראשונות הצילום היה כמו בארטילריה כבדה. מאוד מבוייש. עברתי שינוי, יש בי יותר קלילות, יותר תנועה. מעין נקודת אמצע בין הסנאפ-שוט לבין הצילום המדויק."

"להיפך. מי שיצלם אוונגרד יקבל את הקמפיין. בחו"ל אתה מקבל עבודה כי רוצים את הסגנון שלך. הם רוצים לדעת מי אתה ומה אתה ורוצים נקודת מבט ברורה. כשלוקחים אותך, לוקחים אותך כדי שזה יצטלם כמוך. נותנים לך ריספקט של אמן, רוצים את הסטייל שלך. הכוונה היא שהסדנה השנייה תעסוק באופן נקודתי בצילום מסחרי."

"אני מאמין היום בעולם המעצבים הצעירים, שמביאים יצירה. לפני 15 שנה היו 2-3 מעצבים, והיום יש המון מהם, שחלקם מאוד חדשני. כמו שרון ברונשר (שקדמי צילם עבורה ל.ש.) או אליס שיין, שגדלה פה בסטודיו. אבל עדיין, יש פה נישה חסרה של אמן עובד שהוא גם מפרה אותך. בגדול, אני אופטימי."