לפני כחודשיים, עם סיום תצוגת קיץ 2010 של קו הנשים לבלמיין "Balmain" בפריז, עלה המעצב כריסטוף דקרנין למסלול, כשהוא לבוש כמו הדוגמנית שנראתה שם רגע לפניו - ג'ינס הדוקים מאוד בגוון ירקרק, בעלי בירכיות של מכנסי רכיבה, התחובים לתוך מגפיים צבאיים כבדים. שניהם אף סוגננו באותו האופן, כאשר מתחת לז'קט הצר (שלו אופנועים מעור, שלה כוסה בפאייטים) השתרבבה חולצה רפויה וארוכת שרוול. מה שנראה במבט ראשון כניסיון משונה של המעצב ללבוש דגמי נשים, התברר כניסיון הפוך - דקרנין הלביש את הדוגמנית בפריטים דומים מאוד לאלו המרכיבים את קולקציית הגברים שלו, וניצל את האירוע, שאוכלס על ידי העילית של תעשיית האופנה בפריז, כדי לקדם בעצמו את קו הגברים המתגבש שלו.
הפריטים שבחר דקרנין ללבוש באותו הערב, לקוחים מקולקציית קיץ 2010 של בלמיין הום "Balmain Homme", אוסף הגברים הצעיר של בית האופנה היוקרתי, שעוצב תוך כוונה לשחזר את הסערה הגועשת שנוצרה סביב קו הנשים, שכיכבה בשנתיים האחרונות בכל מגזין נחשב. המעצב, באותו אירוע, השתוקק להוכיח שגם לגברים יש סיכוי לזכות בנתח דומה של מיניות ניגרת, אבל באותה ההזדמנות הוא עורר שאלה עקרונית - מה עליו לעשות כדי להבטיח שקולקציית הגברים תזכה לתהילה דומה לזו של הנשים? האם כל מה שעליו לעשות הוא ליצור גרסה גברית לעיצובי נשים מצליחים ולתמחר גם אותם במחירים שערורייתיים (מעל ל-1,300 דולר לזוג מכנסי דנים, 1,000 דולר לטישירט)?
"בלמיין הום" נחשף לפני פחות משנה, לאחר גל שמועות עיקשות בדבר נגיעתו של דקרנין גם בעיצובי גברים, וקולקציית חורף 2009-10 היא הראשונה שלו באופן רשמי. אפשר לומר שההשקה הייתה שקטה למדי. מלבד פרזנטציה פשוטה לא התקיימה תצוגת מסלול פומפוזית, מספר החנויות המחזיקות את הלייבל הוא קטן יחסית, ורק לאחרונה, עם הצגת קולקציית הקיץ, נוספה לעמוד הבית של בלמיין הפנייה רלוונטית לבגדי הגברים. גם הקמפיין, שליווה את הקולקציה, פורסם בצורה מוגבלת וניכר כי בלמיין בוחנים היטב ובזהירות את השטח.
הסיבה לכך ברורה. עולם אופנת הגברים סובל בשנתיים האחרונות מחוסר כיוון ברור. אחרי המהפכה שהביא הדי סלימן מעצב דיור, התקשתה אופנת הגברים למצוא יורש, ונכון לרגע זה אפשר למנות מספר מעצבים בולטים (כמו ריקרדו טישי, כריס ואן אש, ריק אוונס או לוקאס אוסינדריוור), הפורטים בהצלחה על המיתרים השונים של הקטגוריה, אך עדיין לא ניצחו אותה. בלמיין, מתוקף ההצלחה הפנומנלית שהביא להם דקרנין (הן ביכולת להשפיע על עולם האופנה והן ברף מכירות בלתי נתפס בימי מיתון), נכנסים למקום בו כללי המשחק והמגמה אינם ברורים לחלוטין, והשאלה האם יצליח המעצב לשחזר אותה הופכת למשמעותית אף יותר.
במידה מסוימת בחר המעצב באופציה הקלה, והעדיף ללכת על המסחרי והמוכר. כפי שהוכיח על עצמו באותה תצוגה מדוברת, הוא שיכפל חלק מפריטי הנשים האייקונים המזוהים איתו, כמו אותם מכנסי רכיבה קרועים וסריגים מעוטרים בסמלים צבאיים, והתאים אותם לגזרות גבריות. התוצאה מתנוונת לפרקים בחיוורון, הופכת את היצירה החדשה לגרסא ממוחזרת של מראה, שעוד רגע יפוג תוקפו. במקומות אחרים בקולקציה הוא דבק בבגדים פשוטים למדי, בעלי אופי נינוח ויומיומי, הנשענים על הקלאסי שבארון הגברי. בלייזר טוקסידו הדוק, מכנסי פוטר מצולקי קרעים או מעילים צבאיים, הם מוצלחים מאוד ברמת הפרט, אך מתקשים לחולל מהומה מבורכת כקולקציה.
לקו הגברים של בלמיין יש סיכוי של ממש למלא את החלל שהותיר אחריו המעצב הדי סלימן בימיו המיתולוגיים בדיור. אחרי הכל, יש ביניהם לא מעט במשותף נערים צנומים המאוהבים ברזון ובזוהר רוקרי, עם רעב לנעורים. אבל כדי שכל זה יקרה, דרקנין יצטרך לקחת את הכישרון שלו ולהעביר אותו דרך פריזמה אחרת, משכנעת יותר, שאינה משוכפלת באופן פשטני. סלימן הבין שהדבר הקודם לאופנה ובגדים, הוא המוזה. אצל דקרנין לעומת זאת, קשה להתחקות אחר המוזה הגברית, בעיקר כי לא בטוח שיש אחת כזו. בלמיין הום נותר כשילוב בין כישרון פנומנלי, לערכים אסתטיים שנלקחו בגסות ממקום אחר, ושאינו תמיד מתאים. כרגע, פשוט לא מספיק רק להעתיק.
אל תפספס
