החלילן מפריז

רשרוש מגזין הווג ברוח על גדת הסיין, גילה ללירוי שופן את בגדי הגברים של דיור - כתבי ווואלה! אופנה כותבים על רגע האופנה המכונן שלהם בעשור האחרון

  • דיור
  • הדי סלימן
לירוי שופן
יח"צ פסטיבל הקולנוע ירושלים

זה היה בתחילת שנת 2003, פריז, חורף. השיטוט בעיר בעלת הנפש העדינה הזו, רגע לאחר סיום השירות הצבאי, כמעט בלי יכולת להפנים את העושר הוויזואלי הנראה על גופותיהם של החולפים ברחובות, הפך לאוצר. דוכן עיתונים שניצב בפינת רחוב על הגדה השמאלית, עם ערמות מגזינים בוהקים מסודרים מדרגות-מדרגות בחזית, הציג באותו היום את הגיליון החדש של ווג לגברים Vogue Homme. דיסק שצורף לאותו מגזין, הכריז על חזיתו "תצוגות אופנה גברים חורף 2003-2004" והיה זה ששיכנע להשקיע את ששת היורו. המגזין נרכש.

ימים לאחר מכן, על המחשב בבית, הדפדוף באותו דיסק תמים הפך לעיסוק אובססיבי. תצוגות של דולצ'ה וגבאנה, גוצ'י וורסאצ'ה עלו אל המסך, אחריהן היו אלו האקזוטיים, קום דה גארסון, ויוז'י יאמאמוטו. רק בשלב מאוחר הרבה יותר, הגעתי לתצוגות שנדמו פופולריות פחות, או רלוונטיות פחות לאותה התקופה, כמו דיור הום "Dior Homme". בארץ היה אפשר למצוא באותה תקופה ידע מוגבל על בית האופנה הצעיר הזה, שהקולקציה הראשונה שלו הוצגה בתחילת העשור, לקראת 2001. למעשה, בשנות השמונים והתשעים נקרא הלייבל "דיור מסייה", וכלל בעיקר אוספים חסרי משמעות של חפתים ועניבות, שהיה אפשר למצוא בפינות הפחות אטרקטיביות של בתי הכלבו ושדות התעופה.

טוב לדעת (תוכן מקודם)

איסטנבול פתוחה - מרחק שעה מפתרון טבעי וקבוע להתקרחות נשית

חברת איילת גייר
לכתבה המלאה
יח"צ פסטיבל הקולנוע ירושלים

ב-2003 כלל ליין הגברים של דיור קולקציה רחבה יותר, אך ההפצה הייתה עדיין מצומצמת. בראש הקולקציה עמד הדי סלימן, מעצב צעיר בן 32 ומהתמונה הראשונה שנטענה באיטיות על המסך, היה ברור לעין: הגיעה העת של אופנה חדשה, הגיעה עת הבשורה של עשור אחר לחלוטין, עצמאי, מובחן ובולט.

יח"צ פסטיבל הקולנוע ירושלים

היה צורך בכמה רגעים וטעינה מחודשת של אותו דיסק כדי להפנים את גודל השינוי. אותה קולקציה, חורף 2003-4, הייתה האוסף הראשון ברצף היצירה של סלימן, שהתחילה בבית האופנה איב סן לורן והמשיכה לבית דיור בשנת 2000, שם הגיעה נקודת המבט הרדיקלית שלו לכדי מימוש מושלם. סלימן, בתצוגה אחת מרוכזת, חצה את הקווים ודיבר את שפתה הוויזואלית של חברה למודת תהפוכות בתפיסה המינית והמגדרית. שעות ארוכות של התבוננות חטטנית בלתי נגמרת בתמונות, גילו את השינוי הקיצוני שעברה החליפה הגברית בידיו של סלימן. היא הפסיקה להיות בגד כוחני מצ'ואיסטי ועברה לקטגוריה אחרת, חמקמקה, שמסמלת מרחב שונה לגמרי. הקולקציה, שזכתה לשם האיקוני לאסטר LUSTER בזכות השימוש הנרחב בבדים המבריקים והשחורים שרימזו לעולם אפל, יצרי ומטושטש מינית, הייתה ניצוץ כמעט אטומי בהשפעתו המקיפה. מרגע זה, בעבור הצופה במסך ובעבור רבים אחרים, העשור הראשון של האלף השלישי קיבל את רגע האופנה המכונן שלו.

יח"צ פסטיבל הקולנוע ירושלים

לינדה אוונג'ליסטה ניסחה זאת היטב בראיון ל-Ftv. "החזון שלו הוא אכן שונה מאוד מהחזון של כל אחד אחר. זה מאוד הדי. מושלם. אני מוצאת את העבודה שלו מושלמת". קרל לגרפלד, שהשיל בתחילת העשור לא מעט ממשקלו כדי להצליח ולהיכנס לתוך החליפות צרות-המותניים, אמר בהקשר הזה "העבודה שלו, לפי הסטנדרטים שלי, היא הכי טובה כרגע בגלל שהיא הכי נכונה לאותו הרגע… אני חושב שהוא עשה לאופנה הגברית את מה שארמאני עשה לפני 20 שנה".

סלימן יצר עולם של מהפכה, שליטה ותשוקה, ואותה אנדורגניות מסויימת שניבטה ממנו הייתה רבת מימדים, ולא פרובוקציה חסרת כיסוי. הקולקציות שלו, במיוחד החל מהנקודה בה הציג את LUSTER ולאחריה, העזו לדמיין גבריות ששואבת את כוחה מתרבות השוליים, מן הנעורים, מן ההתנגדות לסדר האופנתי השולט. "אין משמעות לדברים כמו אם תלבש את זה ואת זה תראה גיי, או אם תלבש את זה תראה... אני מוצא שזה כל כך מפגר", הוא אמר לאחר אחת התצוגות שלו בפריז. הסילואט הדק, השביר, הייצר החוזר במשחקי השקיפות, במעילי העור הקצרצרים, בעניבות הסיכה, נומקו מתוך אותה מוזה, שכל רצונה הוא לערער על היסודות שעד כה נראו כל כך יציבים. דרך חליפה אחת של סלימן, היה אפשר להתבונן מחדש בדור שלנו, שריסק את האמת לאלף גרסאות, שביקש גבריות שלא מחויבת לדבר מלבד עצמה.

יח"צ פסטיבל הקולנוע ירושלים

אי אפשר היה לא ללכת שבי אחריו, ובסופו של עשור, כותב מילים אלו הוא הראשון להודות בהתמכרות, בטוטאליות של הכמיהה. ממרחק הזמן אפשר כבר להבין, שהחופש והשיחרור שהציע סלימן, טמנו בחובם גם השתעבדות לאותה מוזה מוצקה ותובענית. אותו מפגש שראשיתו בדוכן עיתונים רטוב בפריז, היה שווה ערך בעוצמתו לשמיעת מנגינת החליל של הברנש מהמלין. סלימן והקולקציות שלו, היו מגרש של פנטזיה, שהשפיעה על דרך ההתבוננות באופנה ובאנשים שבוחרים ללבוש אותה. במקביל יצר סלימן תשוקה כמעט הרסנית, והעמיד חיילים-מעריצים שאינם יכולים לשבוע מכתב ידו.

בשנת 2007 החליף אותו כריס ואן אש, שניסה להיכנס לנעליו ורק לאחרונה הודה "חשבתי שזה יהיה קשה. לא היה לי מושג שזה יהיה עד כדי כך". גם היום, כמעט שלוש שנים לאחר שעזב סלימן את "דיור" בצעד מתוקשר והתמקם בלוס אנג'לס, כשמתבוננים מקרוב על הבגדים שאנו לובשים, אפשר עדיין לשמוע את זמזומה של אותה מנגינה, ואת דפיקות הלב המואצות המלוות אותה.

יח"צ פסטיבל הקולנוע ירושלים

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/הלתנאי שימוש
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully