את מי תזכרו ב-2019

בכל הנוגע לעשור הראשון של שנות האלפיים, אפשר לומר בהכללה שהוא היה אוסף של מראות, לעיתים מעוותות, של המאה העשרים. בזה אחר זה, עונה אחר עונה, העלו באוב בתי האופנה והמעצבים הגדולים, את הפסגות של העשורים הקודמים, לעיתים מתוך פרספקטיבה חדשה, לעיתים כפטיש. אלבר אלבז שחיבק מחדש את הפטאליות של שנות הארבעים, ג'ון גליאנו שלא נותר אדיש אליהן, ופרידה ג'אניני (גוצ'י) ומרק ג'ייקובס שהחיו כל אחד בדרכו את המסיבה הכי טובה שהיו בה באייטיז. גם אופנת שנות השישים והשבעים, עם האתניות ההיפית והמחוספסת, הפציעה לפרקים בתחילת העשור אצל מעצבים רבים, מותירה את רישומה החזק ביותר בגזרות המכנסיים המתרחבים וחולצות הוואל השקופות.

אולי זה העושר האופנתי הבלתי נגמר או חוסר באג'נדה מוצקה, שהפכו את העשור החולף לעשור שהיה קשה לסמן בו מגמה אבסולוטית של אופנה בעלת אופי חד פעמי, כזו שנוכל לזהות כ"אופנת העשור הראשון של שנות האלפיים". ובכל זאת, היו מעצבים שהצליחו ליצור אופנה מובחנת ורגישה לרוח הזמן, באופן שיבטיח להם מקום של כבוד בסיכומים של 2019. מכאן, ההימורים על המעצבים שהולכים לעצב את הפנים והבגדים של העשור הבא, רק מתחילים:

העלם הסקוטי בן ה-27 זכה בשנתיים האחרונות להתלהבות חסרת מעצורים מצד מבקרי האופנה והצרכנים, וזאת על אף גילו הצעיר ומספר הקולקציות המצומצם למדי שהספיק להציג. באופיו הוא בוחן גבולות, ובעיקר עסוק בלטשטש אותם. כפי שניתן להתרשם משלוש הקולקציות האחרונות שלו, הוא נע בין חצאיות מיניות ופתייניות לבין מקטורנים הדוקים, בעלי מראה נושן במכוון. הוא מלהטט עם השמרני והפרברטי, בין הזונה לבית המלכה, מפרק ומרכיב אותם מחדש, הופך בדי טרטן לחצאיות שסועות, או מנגד - מחוכים נוקשים, סמל לריסון הגוף, לשמלות שקופות לחלוטין שרק מחדדות את המבט עליו. אין בו בזיק של נוסטלגיה, ונראה כי הוא דומה לילד קטן שמשתעשע עם מספריים, מחט וארון הבגדים של אימו. אף אחד לא נותר אדיש למראה המרד האסתטי הזה וכמדד להצלחה, שהופכת אותו לייצוא האופנתי המשמעותי של בריטניה בעשור האחרון, אפשר לחזות בקולקציית קפסולה שנבחר לעצב עבור הרשת הבריטית TOPSHOP. זו אגב, לא רק צולמה בכל הפקה אפשרית, אלא גם התאדתה מן המדפים במהירות.

בניגוד למעצבים הניו יורקים החדשים (כדוגמת "רוברט גלר", "ראג אנד בון" או "בנד אוף אאוטסיידרס"), שנאחזים באינטרפרטציות חדשות לקלאסיקה אמריקאית בעלת טון וינטג'י, המעצב האמריקאי טים המילטון בוחר להתכתב דווקא עם המסורת האירופאית, לפחות בכל הקשור לקונספט. בקולקציית הגברים האחרונה שלו, זכו כל הבגדים המודרניים לפרשנות חדשה, על ידי שינוי מסוים בדרך החיתוך המקובלת שלהם, כמו למשל מעילי גשם דקיקים מתחת לחליפות אפורות, שנדמו כנוזלים מתוכן. הבחירה בפלטה מונוכרומטית ובדים סינתטיים בעלי ברק לא טבעי, נתנה בקולקציה מלנכוליות של קרירות אולטרה מודרנית, כזו שהביעה חיפוש בלתי נגמר של דרכים חדשות להבעה של אופנה של עידן חדש.

סביר שלא יחלפו ימים רבים מדי על שבית אופנה גדול ישכור את שירותיו של המעצב הבריטי הזה, אבל עד אז, גראת פיו (28), מראה לכולם שאין רבים המסוגלים לממש בכנות גדולה כל כך את החזון האופנתי שלהם. לעיתים הוא יכול לגרום לנשימה להיעצר, לעיתים יכול להותיר אותנו מגרדים בראשנו בתמיהה, ועדיין פיו הוא אחד הבודדים שמעז לקחת סיכונים של ממש ולבעוט בכמעט כל דבר שאנו מכירים על אופנת מעצבים. בניגוד לאישיותו העדינה, המעט מצודדת, העשייה שלו מאופיינת בהלך רוח כאוטי, אנרכיסטי וכוחני מאוד. פיו מבטא אסתטיקה גותית-רומנטית של אפוקליפסה עתידנית, הבנויה מהצבע שחור, החומרים של ויניל ועור וסילואט זר ולא מוכר. מעין קטסטרופה של הגדרות תרבותיות וחברתיות, המאפשרת לו להציב את האופנה המתקדמת שלו מעל לכל מגדר. חשיבותו של השיק החוצני הזה, שלפרקים יכול לתפקד כתפאורה לסרט מדע בדיוני, הוא בכך שהוא אינו מבטא את הצורות הקלאסיות של אופנה, אלא בועט אותן הרחק מאיתנו עד שהן כבר לא רלוונטיות. וכידוע, רק במחיר של מרד כזה משיגים איזושהי התקדמות.

בעוד שאופנת הנשים שלו נחגגה היטב בשלוש השנים האחרונות, בשדה אופנת הגברים המעצב האיטלקי ריקרדו טישי עדיין לא הגיע לכדי מיצוי, ועל פי כל הסימנים, צפוי שהוא יממש אותה בשנים הקרובות. הקולקציה הראשונה שלו לגברים בבית ז'יבנשי, לקיץ 2009, הייתה סוג של התגרות במוכר. צלליות הדוקות של גברברים שדופים ובהירי עור בעניבות סיכה? לא עוד. טישי לקח דמות של גבר רחב-כתף, לטיני, עם ריח ניחוח של מצ'ואיזם כוחני ושיחרר בעזרתו גבריות טווסית ופרובוקטיבית, גבר שכל כך בטוח במיניות שלו עד שהוא יכול ללבוש גם חולצת תחרה ומכנסי עור. ולפרקים, הוא אכן הולך על ההארד-קור, משלב בין לוק מועדוני הלילה ללבוש רחוב קשוח. הוא זה האחראי לחיבור בין טייצים למכנסי צמר קצרים, לגופיות רשת ארוכות, חולצות טי בגזרות אובר-סייז ורמזים של גותיקה ותרבות הסאדו-מאזו. קלחת רותחת של מיצים מיניים מפעפעים. לא פלא שלאחרונה פנה המעצב לחקור את השפעות מהתרבות המרוקאית, האוריינטאלית והצבעונית, מלביש את הגברים המוחצנים שלו בחולצות רחבות בהדפסי כאפייה, טבעות זהב כבדות, סנדלי גלדיאטור מחופים ניטים מרשרשים או מכנסי הרמון נפולים.

אחרי ששבוע האופנה בלונדון חגג 25 שנה ב-2009 והשיב אליו את המעצבים המקומיים שהעדיפו להציג בפריז ומילאנו, מתגברים הסיכויים שהעשור הבא יהיה שייך למעצבים הבריטים. אחד הקולות המרעננים של עולם האופנה הבריטי, נשמע מגרונה של פיבי פילו (36), שהחלה את דרכה בשנת 1997 בבית האופנה Chloe, כאסיסטנטית של סטלה מקרטני, ולימים גם תפסה את מקומה. לפני כשנתיים מונתה פילו למנהלת הקריאטיבית של בית האופנה Celine, ותצוגת האופנה שהציגה בספטמבר האחרון הבהירה היטב שהשיק שלה מנצח את הטרנד, יוצר סקסיות נשית, מודרנית ומשכילה, שמצריכה תמיד מבט נוסף. היא מנסחת נקודת מבט מוצקה על יצירת אופנה עכשווית ובועטת הלאה כל שימוש ברעיון קונספטואלי נדוש. ליד קולקציית הקיץ שלה, בנות הקאוובוי של דולצ'ה וגבאנה ונערות החציר של שאנל, עומדות מבוישות בפשטנות העיצובית הריקה שלהן. פילו היא אובססיבית של חומר והפשטות הראשונית של העיצובים שלה מתעתעת – עור הופך אצלה לשמלות בעלות ברק עמום או לחולצות טי בצבע קרמל, בדי כותנה קשיחים, מחוספסים, נתפרים עם סאטן זוהר לכדי טוניקות תפוחות או שמלות באורך ברך שנלבשות עם סנדלי פלטפורמה. הקווים הנקיים, החיתוכים החדים ושילוב הטקסטורות, יוצרים אפקט מרהיב שיש לו את הכוח האולטימטיבי – להיות הדבר שהנשים העושות את ההבדל ירצו ללבוש. ככה עושים אופנה שתצוף ותיתן בבואתה על תקופה.