הראש שלי מפוצץ מהריב של אתמול. "למה אתה ככה? למה לא הקשבת לי אז?" הוא מתנצל, צוחק, מנסה להסביר את מה שאני מבינה. זה לא עוזר. המילים מהדהדות לי ועוד לא ברור לי אם כבר סלחתי. אני עולה ברחוב אלנבי מוכנה לקראת הגעתי לשינקין. חדורת מוטיבציה מאווירת המלחמה הזאת, אני מוכנה לנסות לפצח את הרחוב הזה בשביל עצמי.
שמונה בבוקר. אין מה לעשות, אלה השעות שאני כבר מסתובבת בהן. שינקין לעומת זאת מאוד שונה מאיך שאני מכירה אותו. באחת עשרה הוא רחוב מלא חנויות ורוחש אדם לעומת עכשיו שהוא רחוב של בתים על חנויות סגורות ואנשים שגרים בהם. זהו. את זה אני לא תופסת, לגור בשינקין. כי דווקא בשינקין אני מרגישה זרה.
בדרך כלל, כשהכל פתוח, כל תשומת הלב שלי מופנית לחנויות, לחלונות הראווה, לאורות, למוזיקה שבוקעת מכל חנות וחנות. עכשיו אני מבחינה במרפסות פתוחות לרחוב, חלונות ירוקים ישנים עם תריסים מוגפים, אישה שיושבת ליד וילון כחול ארוך ומציצה. חלק פה משופץ, חלק ישן ועוד רגע כמעט נופל. זהו החותם של כל תל אביב. בית שונה לגמרי ליד שכנו ההפוך ממנו, מעין קולאז' של ארכיטקטורות, סגנונות, תקופות ואנשים.
עוד מעט יקנו פה פוקס ודיזל, נעליים יפות, מתנה לילד, תיקים, יקנו פה אוכל ב-am pm, במכולת קטנה שעושה משלוחים, בסופר אורגני, וינהלו פה חיים שלמים עם תחושה של בית. אבל בשעה הזאת, כשכולם ממהרים לגן, אני רואה תופעה שלא ברורה לי: בשינקין, כמעט כולם (כלומר כל מי שאני רואה) הם אבות עם ילדים. מה קורה, האמהות בשינקין לא מתעוררות? איך הן מצליחות לגרום לבני הזוג שלהן לתת להן עוד שעה לישון? או אולי הן עובדות כבר ממוקדם בבוקר והבעלים עם המקצועות החופשיים יכולים להתחיל מאוחר יותר? או שכולם כבר גרושים כאן וזה היום של אבא?
בבתי קפה עדיין כמעט ריק. חוץ מילדה שיושבת עם אבא שלה וחברות מבוגרות שכבר שותות את ההפוך והקרואסון שלהן. מנקה הזבל עובד באיטיות, מרוכז בניקוי שאריות מאתמול ומדי פעם מגניב אליי מבטים.
בחורה מתולתלת, עם חצאית מיני מג'ינס, טייץ שחורים, גופיה שחורה רקומה, מגפיים ומשקפי שמש אדומים עוברת לצד אופנועים חונים על המדרכות. אופניים חוצים את הרחוב לאורכו ולרוחבו, הסנדוויץ' של איציק ורותי כבר פתוח ואנשים כבר עטים לקבל לחמניה עם סלט ביצים.
אני כמעט שלא מגיעה לפה. קצת קשה לי עם הרחוב הזה, משהו בסטייל שלו קצת ליד בעיניי, קצת חושב שהוא משהו שהוא לא. אמרו לי שפעם זה היה כמו המארה בפריז, שהיו חנויות בוטיק ייחודיות וריח של חו"ל. היום זה סוג של רחוב קניון עם כל המותגים המסחריים, לצד כמה חנויות מיוחדות שנשארו. לאנשים פה יש פנים של "אני ראיתי כבר הכל". אבל בשעה הזאת, כשאני מגלה אנשים קצת יותר רגילים, אולי יש מקום לגישור בין המיתוס למציאות.
אבל מה עם גישור ביני לבין בן זוגי?
שני גברים עם שפם צועדים בנמרצות לצד אישה עם תלתלתים בלונדיניים, טייץ שחור, חולצה ירוקה ארוכה, מעיל עור שחור, סיגריה וקפה בכוס טייק אווי ביד. דוס רגוע חוצה את גינת שינקין עם עגלת תינוק וילד. בחורה בחולצת בטן מפוספסת, ג'ינס צמוד, מגפיים עם עקבים שמשמיעים נקישות, שיער חלק פזור. הגברים לידי מסובבים מבט אחריה. גברים בחולצות פסים מסוגננות, ז'קטים דקים חצי רכוסים חצי פתוחים חושפים חולצה שחורה מתחת ומשקפי שמש שחורים.
כשאני עוזבת את שינקין, החנויות כבר מתחילות להיפתח. כל מוכרת מנקה את החלקה שלה, קרני שמש שולחות את אותותיהן ואני יודעת שאפשר להמשיך הלאה, לנקות את אתמול ולסדר את המדפים.
