בעוד חציו האחד של עולם האופנה שוקע בחובות, הצד השני דווקא פורח. בשבוע האופנה במילאנו (שמסתיים היום, 19.1) בו הוצגו קולקציות חורף 2011 לגברים, היה נראה שהקולקציות הרזות והבטוחות, שאפיינו את העונות הנוכחיות פינו את מקומן לאימג' גברי אינטנסיבי, מלא-הוד. לצערן של הכבשים האומללות, לפי בתי האופנה ברברי, סלבטורה פרגאמו, פראדה וג'יאנפרנקו פרה, אחת המגמות הגדולות שתאפיין את העונה הבאה, תתבטא במעילי שרלינג ארוכים ופריטי עור עתירי דיטיילים מושקעים. ואלו אינם סתם מעילים או נעליים. אלו הם בגדים המפגינים יוקרה ודורשים בהתאם השקעה כלכלית, מסמלים תור זהב חדש של גבריות, התובעת להיות נוכחת, מחוספסת, מובחנת ובעלת מימד כוח בולט. גבריות שטמונה בה הבטחה, שאחרי מדבר של מראה שמרני וממוחזר, יגיע עושר שיפצה עליו.
כריסטופר ביילי, אחד הג'ינג'ים המחוזרים של עולם האופנה (ואפילו קיבל אות מיוחד מהמלכה), הפך את "ברברי" תחת ניהולו כמנהל הקראטיבי, מבית אופנה שמרני ומאובק לאחד מסמני הטרנדים החשובים והמשפיעים. לאחר קולקציית קיץ צנומה, כיוון ביילי מחדש את התותחים הכבדים, מותיר את הקהל שצפה בקולקציית החורף החדשה בהלם. הוא העלה באוב את אבן היסוד של בית האופנה המלכותי, מעילים וז'קטים בטון מיליטרי, כשהוא מזריק להם אטיטיוד צעיר ואקסטרווגנטי: סריגים שחופו בצפיפות בכפתורי זהב, מעילי פרווה שנוספו להם רצועות ואבזמים מעולם הרכיבה, שצווארוניהם מורמים אל-על או מגפי אופנוענים שנדמו כהכלאה בין מגף גשם בריטי רחב גזרה לנעל שרוכים פשוטה. מראה אחר מראה, דוגמן אחר דוגמן, ביילי ניצח על קולקציה שהכילה את מרכיב האופנה החשוב ביותר: זה שאי אפשר לעמוד בפני התשוקה ההרסנית שהוא מעורר.
מיוצ'ה פראדה לעומת זאת, לא נחה ולא מתחשבת בשום 'היסטוריית המותג' וזו הסיבה שכל קולקציה של פראדה היא שליפת ארנבות בלתי פוסקת מכובע חסר תחתית. הפעם, הארנב השמן ביותר היה גם זה שעורר דיונים בלתי נגמרים בבלוגוספירה העלאת תצוגה מעורבת על המסלול והצגת קולקציית קדם-הסתיו של הנשים, לצד קולקציית הגברים. למרות שהעניין מקובל בשבוע האופנה של ניו יורק (שאין בו הפרדה מגדרית כמו במילאנו או פריז), הרי כאן המהלך גרר תשומת לב תקשורתית בריאה, מה גם ששתי הקולקציות נדמו כקולקציה אחת.
פס הקול, שקיפץ ללא הרף, במעברים חדים, בין טכנו אגרסיבי למוזיקת רוק בריטית שיקף את האנדרלמוסיה שעל המסלול: מעילי קמופלאז' בצבעים בוהקים, לצד קרדיגני גברים בגזרות נשיות קצרות, חובקות מותניים, או מעילי צמר בעלי דשים כפולים. הנשים זכו לאפיל שאפשר לדמיין אותו כמלתחה המודרנית, ואולי העדכנית, של טוויגי לולא הייתה פוצחת היום בקריירת הדוגמנות גזרות A, של ז'קטים בובתיים או חצאיות קצרות מלוות בסריגי אוברסייז ילדותיים. הכל יצר תמהיל של מעין פופ בריטי, המשקף את המינון האנדרוגיני המתוחכם ששלט בקולקציה. הכיתוב "המשך יבוא..." שהופיע על המסך בסיום התצוגה אולי מרמז, שבחודש הבא, מועד הצגת קולקציית הנשים, נוכל לראות גם גברבר אחד או שניים.
אבל היו גם מגמות מעורבות במילאנו, ויש כאלו שצעדו בעוז קדימה, בעוד שאחרים העדיפו לחפש את העבר. באופן הזה אפשר להשוות בין הקולקציה המופלאה של תומאס מאייר ל"בוטגה וונטה" ובין זו של "דולצ'ה וגבאנה". מאייר, שבניגוד לפראדה מתנגד לשינויים דרסטיים בין קולקציה לקולקציה, דווקא הביא טון לא צפוי למסלול. פלטת הצבעים הכהה, הדוגמנים בשיער המוהיקן, השימוש הנרחב בעור ובמגפי האופנוענים (טרנד חוצה קולקציות נוסף) ניסחו זאת היטב: מאייר כבר מזמן לא חושק בקז'ואל המעודן, והוא פונה לחקור את הצדדים הפחות נינוחיים של הגבר שלו, מעלה ניחוח של סכנה, של מקום חדש ולא מוכר באפו של בית האופנה האולטרה-עילי.
לעומתו דולצ'ה וגבאנה, שחגגו בקולקציה הזו 20 שנה לקו הגברים שלהם, נפנפו לשלום למנצנץ הנובו-רישי והמלוקק שאפיין אותם לאחרונה, והתעמקו ברפלקציות ארציות של מעמד הפועלים האיטלקי (בפרשנותו האדיבה של העשירון העליון). מכנסי 'חוואים' קצרים עשויים פוטר וסוודרים עבים וראשוניים, פריטי דנים שכוסחו ונצבעו בחום מלוכלך וכחול, ומנגד חליפה שחורה וכה-איטלקית ניסחו חזרה אל אותה תמצית של מראה, שצמד המעצבים כה בלתי נפרד ממנו.