הראש החרדי שווה יותר

'חוק הפרוות', שוועדת השרים לחקיקה אישרה אמש את הרחבתו, מגלם אשליה מושלמת – תחת כסות של מעשה מוסרי והירואי, מקדם שר החקלאות שלום שמחון פופוליזם דו ערכי. הכוונה המקורית של הצעת החוק היא למנוע ייצור ומסחר של פרוות בעלי חיים, למעט בקר, צאן וגמלים המיועדים לתעשיית המזון. על פניה, זוהי הכרעה אנושית לגיטימית, למעט ההסתייגות המצורפת לתוכן ההצעה, לפיה החוק לא יחול על תעשיית כובעי השטריימל המשמשת בעיקר את החסידות החרדית. זו מצביעה על מוסר כפול המסגיר את העובדה שזהו חוק המיועד ליצור כותרות פוליטיות מבלי לגרום לשינוי ממשי ובדומה לחוק הפוטושופ, נעשית כאן רכיבה על דעת קהל מקובלת, שלא תקדם פיתרון רציני, שורשי וכולל לתופעה.

שאלת מוסר הפרוות אינה דבר שניתן להקל בו ראש, אך נראה שהיא כמעט חסרת משמעות במציאות הישראלית. אפשר להניח שיש מקומות, כמו רוסיה או קנדה, בהם יכולה לקום הטענה כי פרווה היא מצרך קריטי, ולא סמל סטטוס, בהתחשב בתנאי האקלים הקשים. אך גם אם מקבלים את הטענה הזו, או דוחים אותה בעזרת תחליפים סינתטים, חוק הפרוות הישראלי מתקף בעיקר ריק, במדינה שאחוז מעילי הפרווה הנמכרים בה הוא מזערי, הן בשל מזג האוויר והן בשל מיעוט נקודות הממכר בארץ. ניתן לומר בוודאות כי אין היום בארץ תרבות גורפת של לבישת פרוות.

מנגד, נראה כי יש יותר פרוות בארץ המשמשות, לפחות בפוטנציאל, עבור כובעי השטריימל מאשר לייצור מעילים. השטריימל, אותה מגבעת רחבת-הקיף, הינו שריד למסורת אופנה שמקורה בקהילות יהודיות ברוסיה ומזרח אירופה. על אף שחלק מהכובעים הנמכרים בארץ עשויים פרווה סינתטית מטעמי המחיר הגבוה של העשויים פרווה אמיתית (1,000-5,000 דולר), כובע בודד מצריך, בהתאם למספרים טיפולוגיים שונים, בין 13-72 זנבות של בעלי חיים, לרוב שועלים או צובל. בזרמים מסוימים נהוג לחבוש את הכובע רק לאחר הנישואין, ובזרמים אחרים לאחר גל בר המצווה. הסיבה לכך שתעשיית השטריימלים מודרת מן החוק ואינה נכללת בו, ברורה עד כדי בנאליות, ומאשרת את מבנה הכוח הפוליטי במדינת ישראל. מכבסת המילים של הצעת החוק קובעת כי מוצרי מסורת אינם נכללים באיסור, על מנת שלא לפגוע בקהל הציבור החרדי.

המשמעות היא פשוטה – פגיעה במסורת של אותו קהל מסוים, גם אם אינה מעוגנת בשום הלכה, תביא לא רק לתסיסה חברתית אלא לסיכון ממשי לפגיעה בקואליציה. מתוקף כך, אי הכלתם של השטריימלים בחוק, מוותרת למעשה על אחוז משמעותי מממכר הפרוות בארץ, הקטנה בלאו הכי.

מחוקקי החוק בחרו לתקוף נושא המצטלצל היטב, כזה שאי אפשר כביכול להתנגד לו מוסרית, אך שהשפעתו על המציאות בפועל תהיה חסרת משמעות. ההיטפלות אל תופעות שאופן הטיפול בהן שיטחי, המשמרת בדיעבד את הסטטוס הקיים בלאו הכי, היא זו המסיתה את תשומת הלב מנושאים קונקרטיים וחריפים יותר הקשורים לתעשיית האופנה המקומית ודורשים תיקון רדיקלי, כמו למשל הפיקוח על יצור נאות והוגן של חברות אופנה (ורק לאחרונה הואשמו חברות מקומיות בניצול עובדים במתפרות הממוקמות בירדן).