לאחר שנמנעה מכך בעונות האחרונות, חברת הג'ינס 'לי קופר' העלתה הבוקר (14.2) תצוגת אופנה גדולה במרכז הירידים בתל אביב. הסיבה לקיומו של אירוע נרחב, טמונה בשינויים שמביאה על עצמה הרשת. בימים אלו היא עוברת מיתוג מחדש, שבמהלכו היא תחליף את הלוגו הקיים שלה לזה של חברת האם הבריטית, תכניס חמישה מותגים חדשים לסניפיה וגולת הכותרת לאחר שנים בה התקשתה החברה לשחזר את הצלחתה המקומית מתחילת העשור הקודם, לי קופר תנסה להוכיח גישה עיצובית מלוטשת יותר, שלפי דבריו של המנכ"ל המשותף גידי גולדפינגר תבשר על "חזרה לשורשים הבריטיים של המותג".
אך מה גדול הפער בין ההכרזות, ההתכוונות והמראה החדש, לבין הבשורות בשטח. לאחר שהכריזו לפני כשנתיים, בצעד דרמטי ולא מחושב, על 'מותו של הסקיני ג'ינס' (יש שיאמרו בשיא פריחתו המקומית), החליטו בלי קופר לבסס את מרבית הקולקציה על הגזרה הצרה, והם עושים את זה בדיוק בזמן הלא נכון. בימים בהם עולם הג'ינס עובר רבולוציה רדיקלית, משנה את הצללית ואת פרופורציות הגוף לבלי הכר, מפתח את הבד האלמותי לכדי פריטים ואופקים חדשים, מעצבי לי קופר החליטו לדבוק במה שנראה להם בחירה בטוחה. גזרות הסקיני לנשים ולגברים שמילאו את המסלול, מעידים על כך שהמעצבים החליטו לא לקחת חלק במתרחש או לפחות להציע לו אלטרנטיבה, אלא להביט בו בחששנות מהצד. בפועל, זו הייתה בחירה מוטעית מן היסוד, שהפיקה קולקציה ממוחזרת, שחסרה את התחכום המתבקש ממותג המתמחה בדנים ברמה הזו. העובדה שאוספי ג'ינס מפותחים יותר, לפחות ברמת עיצוב הפריט, נצפו בזארה, קסטרו ומנגו, אינה עדות המטיבה איתם, מדגישה את חסרונו המודגש של כיוון עיצובי משמעותי.
חוט תפירה דק מפריד בין אפקט נועז ומתוחכם לילדותי וחד מימדי. לי קופר, בחרו באופציה השנייה, כאשר כמעט כל העיצובים היו בעלי אסתטיקה פשטנית. כבר מהמראות הראשונים שצעדו על המסלול, שבמרכזו עמדה במה קטנה, היה ניכר המאמץ להיאחז בחומרים מוכרים, או לפחות לנסות לייבא אותם לשורותיהם, ללא שום קורולציה מתאימה. שיערן האסוף והליפסטיק הכתום של הדוגמניות, כמראה שיובא היישר מתצוגת הקיץ של 'פראדה', היה זר למתרחש על גופן, שהיה פחות או יותר מעין גרסא משודרגת של מראה אייטיזי מוגזם, על הגופיות המקושקשות וחצאית עיפרון סגולה. סגנון, שכבר מוצה לחלוטין, ואילו כאן הוצא מהקבר, אם להשתמש במטאפורה של לי קופר, ונקרא לסיבוב נוסף.
הג'ינסים, שהם כאן העיקר, מדגישים את מומחיותם של המעצבים בעיבוד דנים ונעו בין סקיני לסופר-סקיני, באדפטציה למיני-הטרנד של הטייץ-ג'ינס, עם הבלחות קלות של גזרות מעט רפויות יותר או כמכנסיים קצרים. הניסיון למרוד בצפוי, ולייצר פריטים מעוצבים בעלי ערך שיטעינו את לי קופר בחזון רענן, התבטא בעיקר בטיפול יתר של הבגדים. הג'ינסים, בשטיפות אסיד אגרסיביות, לעיתים עם קרעים, נלבשו עם חולצות טי בגזרת אוברסייז. המהלך, יכול היה להיות מסקרן, לולא מינון לא ערוך של הדפסים מוגזמים שסימא את העין.
קולקציית הגברים, שבעונות הקודמות נמנעה מצלליות צרות מידי, נפתחה בניסיון לחנוט את הדוגמנים במעין טייצים שטופים. האיתות היה ברור כאן פורצים את הגבולות. אולי, אלא אם, כמו שאישר רועי יצחק מעצב הגברים של 'לי קופר', אלו לא היו שאולים מקולקציית הנשים. בפועל, המיצג המשונה היה ההכרעה האמיצה היחידה על המסלול. הקו עצמו, בדומה לקולקציית הנשים, שמר כמעט לכל אורכו על אותו קוד ששילב בין גופיות גזורות, דהויות ומודפסות יתר על מידה, או חולצות מכופתרות צמודות, למכנסיים בגזרה ישרה והדוקה. למעט חולצת טי בעלת כיס עשוי ג'ינס או גופייה בכריות כתפיים, כיוון מעניין של מעבר בין קטגוריות, זו הייתה הליכה עיקשת בתלם.
נימוס בריטי ומרדנות בריטית היו אמורים לסמל את שני הקצוות בניהם אמור לזגזג הכיוון המחודש של לי קופר. בפועל, זו הייתה שמירה מדוקדקת על קוד ההתנהגות המקובל של הזרם המרכזי, שלא נדף ממנו הניסיון המתבקש להתגרות בקהל, ולכן הוא ישיג שוב אדישות. כי כדי להמציא את עצמך מחדש, צריך לדעת לשבור גם כמה כלים.
צילום וידאו: אבי כהן
עריכה: בת גולן