חזית חנות הדגל של אלכסנדר מקווין בניו יורק, הממוקמת בלב שכונת המיט-פאקינג במנהטן עתירת הבוטיקים, הפכה אתר עלייה לרגל. כמה עשרות זרים הונחו מחוץ לפתח החנות, צרובים מן הקור העז של פברואר, כאילו קפאה נבילתם. בחלון הראווה הוסרו הבובות, שבימים כתיקונם היו לבושות באקסצנטריות שבשמלות העונה, ובמקומן הונח אגרטל ענק מלא שושנים צחורים ופורטרט מצויר של המעצב. הציור המורכב מצבעים אפורים-כחולים, ספק אם גדול מדף A4, לוכד את מבעו חסר החיוך של מקווין ואת עיניו הנוקבות, אוטם למעשה כל אפשרות לנחש מה עובר בראש האחראי לאופנה גדולה כל כך, ובמקביל חושף, כי גדו?לה, שהייתה אצורה במפגני אופנה חד פעמיים, יכולה להיות לעיתים גם מטרידה מאוד.
"אנחנו הרוסים לשמוע על מותו של אלכסנדר מקווין, אחד הכישרונות הגדולים של דורו. הוא הביא חוש בריטי ייחודי, נועז ובעל אסתטיקה חסרת פחד, לעולם האופנה העולמי...", אמרה אנה ווינטור (בריטית בעצמה) בהודעה רשמית, יום לאחר הידיעה על התאבדותו בתלייה, לפני כשבוע. עבור רבים סימל מקווין מושג, שיש שיאמרו הולך ונעלם, של אופנה גבוהה המתגרה פעם אחר פעם, עונה אחר עונה, במושגי היופי. אך מה היה עמד מאחורי היכולת הכמעט חד פעמית הזו, ליצור בגדים שיש בהם את המופלא, שאינם צייתנים, אך בו בזמן מוביל אחריו אחרים. נדמה שגדולת היצירה שלו, שרבים בתקשורת האופנה מנסים להתמודד איתה ולהסביר ברגעים, היא בכך שהיא בלתי ניתנת לתמלול, בלתי ניתנת להבעה וורבאלית. היא מופע וויזואלי, המתחקה אחר ערכים שקשה לתפוס אותם במלואם, שיש בו מימד בלתי נפרד של חדשנות, החורגת מהיומיומי והמוכר. זה הדבר שהפך את המכלול השלם של מקווין, לגרוטסקה חמקמקה ומענגת, שאי אפשר לדבר עליה, שאי אפשר להבין, לפחות באופן מושלם, את המוזה המזינה אותה.
הפריצה המשמעותית של הקריירה של לי אלכסנדר מקווין, לפחות בבחינת תודעת התקשורת, הייתה בשנת 1996. מקווין, יליד 1969, בוגר קולג' סיינט מרטין, החליף אז את ג'ון גאליאנו כמעצב הראשי של בית האופנה ז'יבנשי. היה זה שידוך שלא תמיד הטיב עם שני הצדדים (מקווין בעצמו כינה את קולקציית הקוטור הראשונה שלו "זבל" "carp"), אבל הניסיון שצבר בחמש השנים בלייבל הצרפתי, לצד הערכה לא עקבית מצד מבקרי האופנה, סללו את הפרידה מז'יבנשי בשנת 2001, ואת הקמת בית האופנה הנושא את שמו, שנקנה ברובו על ידי קבוצת הענק 'גוצי' (PPR).
היכולת האקספרסיבית של מקווין, התעצמה משנה לשנה לעבר שיא פראי והוא עבר למרכז תשומת הלב. המבקרים קשרו לו כתרים, והוא זכה ארבע פעמים בפרס מעצב השנה, המוענק מטעם 'ועדת האופנה הבריטית'. אך הצורך האמנותי לא תמיד הלם את החובה המסחרית, ונראה היה שמקווין קרץ בעיקר לשכבה צרכני האופנה התרים אחר האוונגרד, ובמידה מסוימת הדיר את כל השאר. באופן אירוני למדי, ואולי דווקא הולם, בית האופנה של מקווין, ששרד הודות לתמיכה הכלכלית של קבוצת האם, זכה בשבוע החולף לעלייה של 1400% במכירות. עלייה, המשקפת את רצונם של רבים לשמר לעצמם את בזיק הגאונות, תרמו לכך גם את השמועות לגבי עתידו הלא ברור של הקו עצמו.
אבל מעצב אינו, לפחות ברגעים אלו, נמדד ביכולת שלו למכור, אלא ביכולת שלו ליצור חדש בעולם. "אני הכבשה הוורודה של המשפחה", העיד בעבר מקווין על השונות שלו, ואולי מתאימה האמירה הזו ביחסו לעולם האופנה בכלל. התלם שהלך בו, היה שביל בעל פניות שאי אפשר לחזות מראש. אולי זו הסיבה שהתייחסו אליו תמיד כאל הילד הרע של עולם האופנה, שתמיד שמר על מימד של הלם. האם הוא ידע לחזות תמיד את 'הדבר הבא', כפי שהציעו רבים מהמספידים שלו? סביר שלא, משום שהאופנה של מקווין הייתה מעשה כמעט פרטי, שלא ניסה להתכתב עם מגמות חולפות.
לטבע הייתה נוכחות בלתי נפרדת בעשייה שלו, והקולקציות עצמן, העידו שהוא כנראה גם הוקסם ממנו לחלוטין. בתחילה הוא השתמש במוטיבים מוחשיים מתוכו, ושידך אותם עם רמזים לתרבות האופנה הקרובה אליו. לעיתים אלו היו קרני אייל, לעיתים הדפסים מן החי או עורות. אחד המופעים הבלתי נשכחים היה תצוגת חורף 2006 (הזכורה בעיקר בגלל ההולוגרמה המבריקה של קייט מוס), שהייתה מפגן מייצג של אימה מלנכולית. ראשי הדוגמניות עוטרו בכנפי ציפור פרושות לרווחה, והצללית, אייקונית כל כך, שמרה על מותניים צרים ואגן מעוגל, מעט תפוח. מקטרוני רכיבה הדוקים ושמלות מעוטרות בקרושה או בשכבות בד שקופות, יצרו דיאלוג מאובק בכוונה עם היסטוריית האופנה הבריטית, וגוויות הציפורים סמלו ביופי טורדני ואפל את מסורת הכובעים הנודעת.
בתצוגת קיץ 2010, ניסח מקווין את השלב הבא באג'נדה האסתטית שלו. משימוש בחלקים מייצגים של החי, והצגתם יחד עם הבזקים של אופנה מוכרת, הוא עבר להפשטה פראית ומחושבת של הטבע והתרבות והעלה מחזה מהונדס גנטית ועוכר שלווה. הדפסים דיגיטליים מרהיבים בצבעים בוהקים, ריפררו לטקסטורת עור חיה אקזוטית, ונעלי הארמדילו הביזאריות, שהפכו לקאלט באותו הרגע, שיווה לדוגמניות מראה של מעין אנטילופה מיתית. הטון הפוטוריסטי המובהק, תולדה ישירה הרמיקס האגרסיבי בין המוכר והזר, בין הטבעי לממוחשב, הוציא את הקולקציה מקונטקסט האופנה המוכרת, והפך ברגע להיות מימושו המושלם של הגבול המבחין בין עולמו הייחודי של מקווין לבין יצירתם של רבים אחרים.
אי אפשר להתעלם מהמחיר שהפשטה כזו גם גוררת, משום שהיא מחייבת לחשוב דרך פריזמה מרוחקת. הרגישות העצומה לפרטים, היכולת להביט על העולם בעיניים קרועות, וליצור דבר חדש מחומריו, הייתה חלק בלתי נפרד מכתב היד של אלכסנדר מקווין, שאולי התאפשר רק מתוך זרות למתרחש. "האמת היא שעולם האופנה הוא המקום הכי בודד על פני כדור הארץ, מלא באנשי מסיבות ו'חברים' למסיבה", אמר השבוע ג'ורג' פורסית', בן זוגו לשעבר של המעצב והיה נשוי לו למשך כשנה. ואז הוסיף, "ולי ידע זאת".
אל תפספס
