פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מהקרת לכרך: גן החשמל

      מעין קרת עושה סיבוב בלבונטין, מהרהרת בנשות כיכר המדינה ודכאונות קיומיים - הסיפור שלה מאחורי הצילום שלו

      גן החשמל (יואב גורפינקל)

      את מוזמנת לקנות לך מעיל עם עיגולים, תיק מלבני אדום וספה בצורת אוטו, בטוח תהיי מעודכנת. זה ללא ספק יתאים לשיטוט שלך בפייסבוק ולזפזופ על הפלזמה. זה יבוא טוב עם ליפסטיק אדום ומוזיקת הוטצ'יפ. אולי כוס שמפניה אמיתית (לא קאווה) ורגליים למעלה, כשבחור יפה תואר יצחק מכל בדיחה (לא בהכרח מוצלחת) שתפלטי. כזאת היא הפנטזיה הפרועה של הקונות בגן החשמל ולמרות שאני רחוקה מהדימוי הזה, אבל לא מתנגדת למעיל, אני מוצאת עניין במקום הזה.

      אני יושבת בגינה החביבה עם הספסלים האטרקטיביים, מחכה לחברתי י'. את הגינה מקיף ריבוע של רחובות, מהם מסתעפים עוד רחובות, כולם יוצרים את "גן החשמל". י' גרה באזור ומתכוונת להדריך אותי בשטח. אני מתרווחת על הספסל. י' מגיעה. היא לבושה היטב ושיערה הארוך פזור ברישול על כתפיה. שיטוט ברחובות גורם לי לאהוב את המתחם הזה. סוג של שילוב בין סוהו בתחילת דרכו ל-place de vosges הפריזאי. המון מעצבים צעירים שאת חלקם אני אפילו לא מכירה, תיקים מעוצבים, תכשיטים ואפילו רהיטים. אפשר למצוא פה את פראו בלאו, מקווה, כיסים, A+, שני בר, שיין, רובי סטאר, מאיה בש, בתי קפה מזמינים כמו בתה וגריגה, בר חדש בבעלותו של אדם הורביץ ועוד המון חנויות.

      י' מספרת לי שהיא התחילה לקחת כדורים, כאלו נגד דיכאון וחרדות. המבט המשועשע בעיניה מבלבל. איך אפשר לראות את הדיכאון? אמנם יש כאלו שהדיכאון מכריע אותם והם שוכבים במיטה עם מבט כבוי, אבל יש את אלו, כמו י', שהחיים נראים עליהם יפים ולולא הם היו מספרים לך, לא הייתה לך את היכולת לדעת. היא אומרת שבינתיים זה לא עוזר.

      הרחובות נראים שוממים ועשרות הפרצופים המעודכנים שאמורים למלא אותם לא מגיעים, לפחות לא כרגע. "י'", אני שואלת אותה, "מה עם כל אותן נשות כיכר המדינה שיש להן אפשרות לשופינג מלבלב, הן מגיעות לכאן?" י' אומרת שלא ממש. היא פוסעת לצידי בחינניות ואני משתגעת מהידיעה שהיא חצי מטר לידי ובעצם קילומטרים של ריחוק מפרידים בינינו. אנשים הולכים מולי ואני לא יודעת עליהם כלום, לא אם יש להם דיכאון או הפרעת אכילה, מחלת נפש או מחלה איומה אחרת. כלום. כשאני שואלת "מה נשמע?", הם עונים, "בסדר" וסודות ממשיכים להיות שקועים בתוך גופים ובגדים, הבעות פנים ותסרוקות.

      אנחנו חוצות את "לבונטין" ונעמדות בפינת רחוב, מוכנות לפרידה. כל כך הרבה דברים הייתי רוצה להגיד לה, על הדיכאון, כמי שמכירה אותו היטב, אבל אין לי שום דרך לכנס את המילים האלו למשפט, או כמו שמתבקשים בסוף כל ראיון "תני טיפ לקוראים?" "טיפ?" איך אפשר לסכם הכל בפסקה אחת, מה בכלל יש לי להגיד והרי הדברים כל כך מורכבים ששום משפט אחד מנצח לא יעזור באמת. אז אנחנו נפרדות בנשיקה ואני רק אומרת "זה יעבור", כי זה כמעט תמיד נכון, וכל אחת הולכת לדרכה, לבדה, בלי היכולת להשתלב לרגע ולהיכנס אחת לנפשה של שנייה, לוותר לרגע על מגבלות הגוף וההגיון.

      מעיין קרת (אביב חופי)