פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      החיים שלפני זארה

      פרק ראשון מתוך ספרה החדש של נורית בת יער "שיכרון עיצובים – אמנות האופנה בישראל", על תקופות בהן לבוש אינדיבידואלי היה שווה משהו

      אופנה ישראלית כמגשימת רעיון כור ההיתוך

      "אופנה של עם אינה פרי המקרה. היא נובעת מתחושת הסגנון שלו, מאקלים מולדתו, מן הצרכים המעשיים של אורח חייו היומיומיים ומחומרי הגלם הגדלים והמעובדים בנוף ארצו. אי אפשר ומגוחך להעתיק בארץ את אופנת המערב". פיני לייטרסדורף, "משכית", להעולם הזה, יוני 1955.

      קתרין הפבורן, מאלילותיו המיתולוגיות של מסך הכסף ואהובתו של ספנסר טרייסי, נמנתה עם אותו זן נדיר של נשים שכל מעצבי הוליווד שיחרו לפתחן, ייחלו שייאותו לעטוף את צלליתן הגבעולית ביצירותיהם החלומיות. אבל באותו ליל ירח שזהר מעל עיר הכוכבים והמלאכים לוס אנג'לס היו עיניה של הפבורן נשואות אל מעיל אחד בלבד, מעיל המדבר המתבדר שלבשה האישה בעלת פקעת השיער האדומה מישראל.

      האישה הייתה המעצבת המיתולוגית של "משכית", פיני לייטרסדורף. מעיל המדבר היה פרי עיצובה. כמו במהלך ביקורים אחרים בחו"ל, גם הפעם נאלצה לייטרסדורף להסיר את מעילה ולהיפרד ממנו לשלום. הפעם כמחווה לכוכבת הוליוודית שסגנונה האישי הותיר חותם בזירת האופנה הבינלאומית ומהווה מקור השראה עד עצם היום הזה.

      כיצירות רבות אחרות של "משכית", מעיל המדבר נוצר בכור ההיתוך העיצובי שהקימה רות דיין וייצג את המורשת התרבותית שלנו; את העיצוב עתיר המעוף של האופנאית מהונגריה, את אריגת היד התימנית הקסומה, את הצמר הבדווי החם, את היוזמה והמעוף הצברי. השיק הייחודי שלו, שכה קסם לשחקנית האגדית, נבע מכך שהדיף הן ארומה מקומית-אותנטית והן ניחוח קלסי קוסמופוליטי; בדיוק כשם שהמדבר עצמו מסמל בו-בזמן מקומיות ואוניברסליות. בימי התנ"ך נחשב המדבר למקום שמחוץ לכל ריבונות, וזו הסיבה, לפי חז"ל, שנבחר למתן תורה, כדי שתהיה התורה זמינה לכל המעוניין בה ולא לבני ישראל לבדם.

      הנוסחה המנצחת הזו, כמו הסינתזה בין אמירתה האישית של לייטרסדורף לבין ייצוגם הקולקטיבי של ערכי התרבות המקומית ביצירותיה, היא סוד הצלחתו של העיצוב הישראלי-מקורי שהפציע ב"משכית"; עיצוב שאימצו בחום ישראלים כשוחרי אופנה ואסתטיקה באשר הם. נקודת המוצא הייתה האומנויות העממיות העתיקות של השבטים היהודיים שהובאו לארץ במבצע קיבוץ הגלויות, אשר יושמו בדגמים בעלי קו אוונגרדי על-זמני. אבל ההשראה לסגנון הישראלי שגובש ב"משכית" נשאבה גם מהאור הישראלי המיוחד, מנופי הארץ וצבעיה; מגוני ההדרים, הדיונות והכינרת; מהוורוד הענוג של אבני ירושלים, מהסגול של הרי אילת, מהחומים של אזורי הפרא בהרי יהודה, מהירוק של היערות ומהאדומים החלודים של גבעות הנגב. ולא פחות מכך – מהחומריות והמרקמים של חלוקי הנחל, הצדפים ועצי הזית שהטביעו חותמם על כפתורים ואביזרים.

      שזירת ערכים היסטוריים וקירוב לבבות יהודי-ערבי

      בגיבוש הסגנון הישראלי של "משכית" שולבו גם רכיבים מתוך ממצאים ארכיאולוגיים שהתגלו בתלים המקראיים מגידו, חצור ובאר שבע, שמוזכרים בתנ"ך ומהווים עדות מוחשית לסיפור המקראי ההיסטורי של העם; אתרים שהוכרזו על ידי ועידת אונסק"ו כאתרי מורשת עולמית. שברי זכוכית רומית עתיקה שגילה משה דיין בחפירותיו הארכיאולוגיות מצאו דרכם, באמצעות רעייתו רות, לשיבוץ בעדיי הכסף של "משכית".

      גם מטבעות ופיסות אריג ששרדו מהעת העתיקה הובילו לשזירת ערכים היסטוריים בדגמי אופנה עדכניים כשמלת "עין גדי" נוטפת הגדילים. תלבושות הבדווים על רקמותיהן המרהיבות, שבהן השתמרה, על פי הסברה, אופנת העולם העתיק, שולבו גם הן בסגנון המקומי-מקורי שנצרף בבית האופנה הישראלי.

      את הדפסי האריגים עיטרו מוטיבים שנשאבו מקרמיקה ספרדית (ג'ודי לוין), מגזרות נייר מרוקאיות (רות שטרנשוס צרפתי), מרקמה בוכרית (ממי תמרי) ומעולם האמנות (יוחנן סימון, ציונה שמשי). רות דיין, שפעלה רבות להתערות העולים החדשים מהפזורה, דאגה גם לקירוב לבבות בין יהודים לערבים. לאחר מלחמת ששת הימים היא צירפה לכור ההיתוך האסתטי גם את הרקמות האקזוטיות של עזה ובית לחם ואת חרוזי הזכוכית של חברון.

      יצירתיות רבה נדרשה כדי להתמודד בהצלחה עם העושר הרב-תרבותי הזה, לשלבו בדגמים מודרניים ששיקפו את רוח הזמן ולצרוף ממנו סגנון ישראלי-ייחודי-עדכני כפי שעשתה פיני לייטרסדורף. אולם ללא אשת החזון המופלאה רות דיין קרוב לוודאי שהאומנויות שהביאו עמם העולים ארצה היו נכחדות וכל זה לא היה קורה. רות נחשפה לעולים ולאומנויותיהם לאחר שב-1949 ביקשה ממנה חמותה דבורה דיין להירתם לשורת מתנדבות תנועת המושבים שלימדו את תושבי המעברות מעט חקלאות וסייעו להם להתערות בארץ.

      משימתה הראשונה הייתה הדרכת נשות המושב כפר אוריה בהקמת גינת ירק ובגידול תרנגולות. העיסוק בחקלאות באזור זה היה כרוך בקשיים רבים. קרן האור, כך סיפרה רות, הופיעה ממקור בלתי צפוי – עבודות הרקמה שגילתה בבתי העולות מבולגריה. בהיותה מודעת לערך התרבותי ולפוטנציאל המסחרי הטמון במיומנות הרקמה, הציעה להן רות לרקום לפרנסתן תיקים שיימכרו לאחר מכן לחנות של ויצ"ו. בהמשך לימדה את העולות הבולגריות את רזי הרקמה התימנית.

      פועלה של רות דיין – אשת החזון המופלאה

      חיש מהר נרתמו לרעיון תעשיות הבית של דיין מדריכות של יישובים נוספים שבהם התגוררו עולים. התלבושות המסורתיות היפהפיות והתכשיטים מלאכת המחשבת החלו זורמים למפגשים הארציים של המדריכות, ורות מצאה עצמה עובדת בעשרים יישובי עולים, מקימה סדנאות לרקמה, אריגה ומלאכות יד אחרות, רותמת למפעלה צורפים ואורגים, ומקימה את "אשת חיל" (שם שהעניק למפעל משה דיין), שפעל במסגרת הסוכנות היהודית. ב-1954, ביוזמת המחלקה להכשרה מקצועית במשרד העבודה, הפך "אשת חיל" ל"משכית". בעודה מגובה במשרד העבודה, במשרד המסחר והתעשייה ובמשרד ראש הממשלה, עסקה "משכית" בטיפוח תעסוקת בית, בעיקר ביישובי עולים חדשים, ובשיווק תוצרתה בארץ ובחו"ל.

      ב"משכית" הגשימו רות דיין ופיני לייטרסדורף את חזון כור ההיתוך הבן-גוריוני וקבעו את הייצוג החזותי של הישראליות המתהווה. רבים מהמעצבים שפעלו באותה תקופה גויסו על ידי השתיים לבית האופנה והיצירה הישראלי, ונטלו חלק בניסיון להמשיך בדרכה של לייטרסדורף. תקצר היריעה מלמנות את כולם. בין הבולטים נמנו בת-עמי סירקין, גרציאלה פונטנה, גדעון אוברזון, ריקי בן-ארי, תמרה יובל-ג'ונס, מרי טרז קוגן, נורה פרנקל, ג'רי מליץ, רות ולנברג, נילי טוויג ויעקב יעקובי, שכל אחד מהם העניק את המגע האישי שלו לסגנון הבית. לסגנון הישראלי-מקורי היו ממשיכי דרך גם מחוץ ל"משכית". לאחר מלחמת 1967 העשירה אותו רוז'י בן-יוסף, מעצבת המפעל "רקמה", בדגמים ייחודיים שעיצבה מבד הכאפייה. בחלקם שולבו מוטיבים גיאומטריים משטיחים בדוויים או רקמות מדבריות, באחרים – הדפסים מרוקאיים. שמלות מצודדות שעיצבה מבד מטליות ססגוני עוטרו בקישוטי אוכפים בדוויים.

      בן-יוסף, שדגמיה שיקפו אף הם סוג של כור היתוך חזותי, כונתה "אחת המעצבות הכי מתוחכמות בנושא מ?חזור של כישרונות מקומיים לתעשיית הלבוש וביישום של אריגות יד, כסף, ניפוח זכוכית, מקרמה, קרושה וכאפייה בדגמים שמראם אינו אתני". סיכום זה של פועלה על ידי אליאנור למברט האמריקאית הוא עדות לכך שכמו קודמתה ב"משכית" היא השכילה לשלב בין סממני התרבות המקומית לבין מודרניזם קוסמופוליטי. עם ממשיכי הדרך של "משכית" ו"רקמה" נמנתה גם "גלימה", שדגמיה התאפיינו בגימורים מודפסים ששאבו מעדיים מרוקאיים, משטיחים אקזוטיים ומדוגמאות של סורגים פתלתלים.

      רב-תרבותיות מהודו ועד כוש – ממלכת שבא ועד מלכת בגדי הים
      שחקנית ראשית נוספת בזירת העיצוב הישראלי-מקורי הנה לאה גוטליב מ"גוטקס" (ראו גם הפרק בנושא בגדי הים). לכל אורך שנות ה-60, ה-70 וה-80 שאבה הכוכבת הבינלאומית של ענף בגדי הים והחוף השראה מהמורשת התרבותית ומנופי הארץ. מדגמיה נשקפת הרב-תרבותיות של העיצוב הישראלי, כשהיא מקיפה הכול מהודו ועד כוש. רב-תרבותיות זו אינה מתכתבת רק עם המורשת של ימי מלכת שבא אלא גם עם העידן המודרני שבו שבטים אפריקאיים שונים מגלים את שורשיהם היהודיים. בצד מוטיבים בסגנון אפריקה השבטית, בהשראת השלום עם מצרים, שולבו במערכות החוף גם מוטיבים בסגנון מצרים העתיקה.

      ברבים מהדגמים נשזרו מחוות לירושלים, לחושן של הכוהן הגדול ולקיבוץ הגלויות. הם עוטרו בהדפסי חמסות מרוקאיות ומראות הודיות עגולות, ברקמת יד בדווית ובמטבעות, וכללו מכנסי שרוואל והרמון מזרחיים.

      בשלהי שנות ה-80 ובפתח שנות ה-90 התאפיין העיצוב הישראלי-מקורי גם בדגמים אמנותיים, מצוירים ביד, של אופנאיות יצירתיות כסמדר גופן, הצמד דניאלה קודיש ומיכל שמיר, ג'ניפר בר-לב והצמד נוגה שלזינגר ורותי פפרמן. הללו הצטרפו לצעיפי המשי המצוירים ביד שהיו מסימני ההיכר של "משכית". ב-1978, שבע שנים לאחר ש"משכית" עברה לידיים פרטיות, פרשה רות דיין מהחברה (שהמשיכה לפעול עד שנת 1994). אולם בשימור ובטיפוח מלאכות היד לא חדלה לעסוק. בשלהי שנות ה-80 – בגלריית "טמארו" שפתחה בהרצליה – הציגה מותניות, חולצות ותיקים אמנותיים שהפגישו רקמות בדוויות וקטיפות בעיצוב אנה קוניצר ו"כרילינדה" וכן אפודות פונצ'ו של תמרה יובל-ג'ונס מאריגות יד מגואטמלה, שם פעלה דיין בשירות הבנק הבין-אמריקאי. החל מ-1992 היא תורמת ל"כרימה" שבנגב, שם היא פעילה במניעת ההידרדרות שחלה לדבריה ברקמות הבדוויות וכן בשימור מלאכת הצורפות התימנית, שהבדווים אימצו בסיועה.

      הרלוונטיות של העיצוב המקורי בעידן הגלובליזציה

      האם בעידן הגלובליזציה, כאשר תאגידים רב-לאומיים מציפים את שוקי העולם במוצרים אחידים ובמותגים הנצרכים על ידי הכול ללא הבדל מוצא – האם בעידן זה, המטשטש זהויות לאומיות – העיצוב הישראלי-מקורי עדיין רלוונטי? יותר מאי פעם. "קסם המקומיות הוא תרופת-נגד לגלובליזציה", אומר האדריכל הספרדי המוביל אלחנדרו זארה-פולו, שתכנן ביפן מעבורת דמוית דיונה חולית הצומחת מפני הקרקע, "כיום מנסים להיות מקומיים בכל מקום".

      ואכן, אנשים אינם אוהבים להיראות כאילו יצאו מפס ייצור. הרתיעה מתוצאות הגלובליזציה, ממותגי אופנה בינלאומיים שנוגסים בייחודן של ערים ברחבי העולם, מעוררת באנשים – בין אם הם בארצם ובין אם בטיולים מחוצה לה – כמיהה למצוא באתרים השונים משהו שמשקף את מהות המקום; משהו שאי-אפשר למצוא בשום מקום אחר בעולם. זו אחת הסיבות לכך שבעשור האחרון אין דבר רלוונטי כשימור הפולקלור ועבודות היד של עמים ושבטים שונים, ההולכים ונכחדים. ב-1992 גויסו בני שבט אינדיאני על ידי "ריבוק" והפכו לשותפיה בחברה להפקת עיטורי חרוזים אינדיאניים, אשר שולבו בקו של נעלי התעמלות שגולדי הון מיהרה לאמץ. בפתח המאה ה-21 נשלח צוות מעצבי "דיזל" לסיורי השראה ברחבי העולם לצורך ליקוט פריטי פולקלור ושאר מאפיינים מהתרבויות השונות. וטרם הזכרנו מעצבי-על כאיב סאן לורן, קנזו טקדה, וכיום ג'ון גליאנו ל"דיור" וז'אן-פול גוטייה, הידועים בהשראותיהם הרב-תרבותיות.

      גם בזירת האמנות הבינלאומית גובר גל ההתעניינות באחר, ביצירה שמתרחשת מחוץ למעגל השיח המערבי. ודי אם נזכיר את האמנות האבוריג'ינית המשלבת דימויים השואבים מהתרבות הקדומה של ציירי המערות עם טכניקה וצבעוניות עכשוויות, הנמכרת במאות אלפי דולרים. התערוכה סגנון בריטי שחור, שנפתחה במוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון בשלהי 2004 ועסקה בהשפעת הקהילה האפריקאית בבריטניה על התרבות הלאומית, היא דוגמה נוספת לכך.

      "ההתרחשויות המעניינות והרעננות ביותר בתחום האמנות העכשווית, ואולי התרבות בכלל, יבואו ממדינות שמחוץ למרכז האמנותי המערבי", צופה מבקרת האמנות של הארץ סמדר שפי. "גם ישראל, שהיא מקרה מובהק של חברת מהגרים בין מערב למזרח המנסה לגבש זהות נפרדת, תוכל לתפוס לעצמה מקום מבטיח במערך האמנותי החדש אם תנטוש את הגישה שלפיה אנו מעין חוד חנית של המערב ה'מתקדם' בלבו של המזרח 'הנחשל'".

      ההתכתבות עם המורשת התרבותית משדרת סוג של אותנטיות וייחודיות שמוכיחות את עצמן כיתרון בהתנהלותם של אמנים בזירה הבינלאומית. סגנון עבודתו של הפסל צדוק בן-דוד, השואב מעבודות הפיליגרן התימניות של אביו, צורף "משכית" משה בן-דוד, ללא ספק סייע לו לכבוש את מעמדו הרם בזירת האמנות הבינלאומית. הצלחתה הבינלאומית הפנומנלית של הזמרת עפרה חזה התרחשה כאשר כללה ברפרטואר שיריה את השירים התימניים "גאלבי" ו"אם ננעלו". התלבושות התימניות שצולמה בהן על עטיפות תקליטיה הובילו להתפתחותו של טרנד בינלאומי של אופנה אתנית-מזרחית, שהיה לוהט לא פחות מטרנד המחוכונים שהובילה מדונה.

      בשנת 2005, בהשראת לימודי הקבלה, מדונה עצמה שילבה באלבומה Confessions on a Dance Floor דגימות מ"אם ננעלו" שביצעה עפרה חזה בשנות ה-80 (בביצוע יצחק סנווני). הצלחתו של עידן רייכל, התגלית הגדולה של הפופ הישראלי העכשווי, נובעת אף היא במידה לא מבוטלת מכך ששילב בשירים "בואי", "אם תלך", ו"הנך יפה" מוטיבים אתיופיים.

      גופייה שעושה חשק לסלט

      המעורבות החברתית בעיצוב המקורי של שנות האלפיים כפי שנשקף מהתצלומים הרבים הפזורים לכל אורכו של הספר. הכותרת "עיצוב ישראלי מקורי" חובקת מגוון רחב של השראות: משדה פרגים וכלניות המלבלב על הביקיני של אופנאי התפירה העילית המוביל גדעון אוברזון, דרך מכנסי השרוואל של גרשון ברם, השראת המטבעות הבדוויים בדגם של ששון קדם והג'ינס המדברי של דפנה אלרואי ל"טופר" ועד מוטיבים גרפיים של תקופת הצנע שזכו לתזכורת בדגמי דורין פרנקפורט.

      המעורבות החברתית שאפיינה את אופנת כור ההיתוך של "משכית" וממשיכי דרכה בעשורים הראשונים של המדינה זוכה להדים גם במאה ה-21. "סאקס" ודורין פרנקפורט יישמו בדגמיהם רקמות אתיופיות. ירון מינקובסקי, גרשון ברם, "קום איל פו" ונילי לוטן משתפים פעולה עם רוקמות בדוויות ופלסטיניות. בתוך כך, בשנות האלפיים מאפיינות את אופנת המעורבות החברתית גם תגובות אחרות למציאות הפוליטית. באוספי תצוגות סוף השנה של מכללות האופנה השונות מתבטא המגע הישראלי-ייחודי בין היתר בתגובה לבעיות הקיומיות שלנו, כגון מחאה נגד תופעת האלימות נגד נשים ומתן ביטוי למציאות של הכנות למלחמה ושל כמיהה לעתיד טוב יותר.

      מחאה פוליטית מתובלת בהומור היא עוד ניואנס של העיצוב הישראלי-מקורי בפתח המילניום השלישי. זו נשקפה מהאינטרפרטציה של מאיה ארזי מ"קום איל פו" למראה הצבאי. להומור של מראה זה תרמו גם השמות המשעשעים בסגנון הרוח הצה"לית שהעניק לדגמים צ'יקו ארד: גופייה גשח"לית – גופייה שעושה חשק לסלט; מקמ"לר – מכנסי קופיקו מומלצים לדייט ראשון וכיוצא בזה. דוגמה נוספת לתגובה פוליטית שטופת הומור היא שמלה לבנה מלופפת בחבל בשם "חבלי משיח" שחגית ויטמן מ"פיש'נ'דג" עיצבה בעקבות ההתנתקות מרצועת עזה (במסגרת פרויקט של משתתפי "שוק מעצבי העיר").

      עיצוב מחויך הוא גם אמצעי הביטוי של האמנית נעמי ליס מיברג, המעידה על עצמה כעל "ציונית גדולה" ש"מצרה עד כאב על ניתוץ החלום". את אכזבתה היא מטביעה בהומור כשהיא מעצבת חולצות וגופיות חתרניות-משעשעות. צדודיתו המפורסמת של חוזה המדינה בנימין זאב הרצל ניבטת אלינו מעם תחתוני-ביקיני. קלסתרה של ראש הממשלה גולדה מאיר מציץ עלינו פעמיים משתי נקודות אסטרטגיות על גופייה ורודה חושפת סרעפת. רעמתו המפורסמת של דוד בן-גוריון משוחזרת במרכזה של חולצת טי כשהיא שזורה פנינים בוהקות. גרסאות נוספות בנושא הוצגו בתערוכתה במוזיאון לאמנות ישראלית ברמת גן.

      למרות כל הנאמר לעיל, עדיין יש המציבים סימן שאלה גדול ביחס לקיומו של עיצוב ישראלי מקורי או ביחס לצורך בו. כדי לנסות ולהסיר סימני שאלה אלה נוצר ספר זה. פרק זה הוא רק המתאבן. עם זאת, בדבר אחד אין ספק, כפי שניסח זאת חוקר התרבות פרופסור נלסון גראבורן מאוניברסיטת קליפורניה בוועידה בינלאומית שנערכה ב-2006 בטהרן: שימור וטיפוח אומנויות מקומיות מחזקים את הזהות הלאומית בעוד שהזנחתן מובילה לפיחות בתרבות המקומית.

      פרק 1 מתוך ספרה של נורית בת-יער "שיכרון עיצובים – אמנות האופנה בישראל 1948-2008". הוצאת רסלינג, 2010, 149 שקלים