כור היפוך

"יום אחד הגיעה אלי גולדה מאיר כדי להזמין שמלה עבור פגישה עם נשיא גאנה", מצוטטת פיני לייטרסדורף, המעצבת הראשית של "משכית", באחד הפרקים החשובים של ספרה החדש של נורית בת יער "שיכרון עיצובים". לייטרסדורף ממשיכה ומספרת על כושר ההמצאה שנדרש ממנה כדי ליצור את אותה שמלה מדוברת: "הימים היו ימי צנע ובארץ היה מחסור בבדים. אז לקחתי סרטים שחיברתי אותם זה לזה ויצרתי עבורה שמלה בצבע חול על טהרת הסרטים".

האנקדוטה הקטנה הזו, שנדמית שולית כל כך, הוא למעשה סיפורה של האופנה הישראלית כולה, שנדרשה מתוך החומרים הזמינים לה, פיזית, רוחנית והיסטורית, לברוא את עצמה כשהיא מחברת בין תרבות העולם הגדול לשוק המקומי הקטן. כותרת המשנה – אמנות האופנה בישראל 1948-2008 – עלולה להטעות. אבל ספרה? הנדיר של נורית בת יער, עוף חריג ומקושט בנוף ספרות העיון הישראלית, אינו רק סיכום קטלוגי. יותר מכל, הוא ניסיון בלתי רגיל של אחת מעיתונאיות האופנה הוותיקות בישראל להוכיח מציאות נשכחת - קיומה של אופנה ישראלית.

בת יער מפרקת בכל אחד מפרקי הספר מרכיב מרכזי עליו מושתת האופנה הישראלית, חוקרת את ההיסטוריה שלו, ובוחנת אותו דרך התרבות הגבוהה והפופולארית. הנחת היסוד לאורך כל 442 עמודי הספר, היא שהאופנה בישראל מבטאת לכאורה את החזון הישראלי האולטימטיבי - מימוש של מעין כור היתוך אינטראקטיבי ובלתי פוסק שבא לידי ביטוי בשימוש ברקמות תימניות, קפוצ'ונים ומטבעות אוריינטליים לצד ג'ינס, צדפים ורקמות רוסיות. בהקשר הזה היא מייחסת חשיבות עליונה לבית האופנה משכית (אשר חוזר כמעט בכל פרק), ששילב על אריגיו מלאכות יד מתפוצות ישראל השונות. בת יער מוצאת את אותן השפעות תרבותיות מקומיות, פעמים רבות אוריינטליות, גם בכתב ידם של מעצבים כלאה גוטליב, תמרה ג'ונס או ויוי בלאיש; על לבושם של כוכבים הוליוודיים וגם בעבודותיהם של מעצבי-על.

אך מהי אותה אופנה ישראלית - האם היא סך חלקיה או יותר מכך? נדמה שלא קיימת תשובה חד משמעית, והספר אולי אינו מציע אחת כזו. לעומת זאת, הוא מצליח לנסח את האפקט אותו יוצרת האופנה המקומית – בין אם בהשפעותיה על תעשיית האופנה העולמית או ביכולתה לתרגם את השונות האתנית של ישראל לכדי אריג לביש ומשמעותי. התוצאה הסופית היא בגדים המשלבים השפעות נופי ים ומדבר (מוטיב שחזר באופנה המקומית פעמים רבות), לצד מוטיבים השאולים ממקומות ספק זרים ספק מוכרים – הארצות מהן עלינו לכאן. אחד המהלכים המרשימים ביותר של בת יער, שהספר מהווה מעין סיכום לעבודתה בשלושת העשורים האחרונים, הוא שרטוט הדרך לשורשי כל אחת מהתופעות, בין אם מדובר בשרוואל או ג'ינס.

ספרה של בת יער חושף את התפקיד ההפוך שממלא "כור ההיתוך" הישראלי כשהדבר נוגע לאופנה; הוא מקצין זהויות במקום לטשטש אותן. היצירה המקומית חושפת את מקורותיה הרבים והפערים ביניהם, ואינה מצייתת לתהליכי האחדת הזהות הישראלית. הידע העצום שמגוללת בת יער, מאפשר להתחקות אחר שורשי התרבויות הרבות המבוטאות על הבגד הישראלי ולהדגיש אותם. כך מצטייר נרטיב המתנגד לאידיאולוגיה הציונית או לתהליכי הגלובליזציה, שמטרתם אחת – מחיקת הזהות האינדיווידואלית. במילים אחרות, האופנה הישראלית, במופעיה המשמעותיים, כמעט ועושה בדיוק את ההפך, מתגרה בסדר הקיים בכך שהיא מסרבת לא להיות נאמנה לעצמה.

חשיבותו הגדולה של הספר היא ביכולת להוכיח באופן נרחב ומפורט מפעל משמעותי כל-כך, שבמציאות הנוכחית, אכולת רשתות זרות זולות, מעומעם עד בלי די. אמנם בולט חסרונו של ציר זמנים מארגן, חוצה פרקים בספר, אשר מודגש אף יותר בגלל בעיית עריכה, שגורמת לחזרה רפטטיבית על אותם רעיונות. ועדיין – מדובר בעשייה כמעט קריטית. סוף-סוף הדבר העצום הזה, שלרוב נדחק לשולי הדיון הציבורי הישראלי, מוכיח את עצמו כבלתי נפרד מהחיים עצמם. אם להשתמש במילותיה של בת יער עצמה, הבגד "משמש כדי לתקשר עם העולם". שפה, שגם אם מתנגדים לה או מתעלמים מחשיבותה, נוכחת בכל מקום.

שיכרון עיצובים – אמנות האופנה בישראל / נורית בת יער. הוצאת רסלינג, 2010, 149 שקלים.