אולי פשוט היינו צריכים לחכות קצת. אחרי שרבות דובר על בר רפאלי כסופר-מודל שבאופן מוזר נפקדה דרך קבע מן המסלולים, הנה היא מפציעה באחת התצוגות המדוברות ביותר של שבוע האופנה בפריז, שלא במקרה גם ממוקמת ביום הסוגר אותו (10 במרץ). מראה מס' 47 הציג את התל"ג הישראלי בשמלה פרחונית בהירה, בעלת מחשוף נדיב ומרובע וצללית גבוהת מותניים בעלת חצאית המסתיימת סנטימטרים ספורים מתחת לקו הברך. סילואט מדגיש אגן ואולי אף יוצר אותו, שמרק ג'ייקובס קידם כבר בקולקציה שלו בחודש שעבר.
האם היא ייצגה בכבוד? זוהי אינה השאלה שיש לתת עליה את הדעת. הרבה יותר מעניין לבחון את משמעות כניסתה להיכל התהילה הזה, המכונה "התצוגה של לואי ויטון", ולשאול את השאלה המתבקשת, מדוע זה קרה רק עכשיו. לא היה זה רק בזכות שמה או בגלל פוליטיקת צהובונים. עובדה - היא נפקדה עד אתמול מהמסלולים הגדולים.
קל להבחין, שרפאלי, גם אם התאימה לקונספט העונתי של ויטון, עדיין הייתה אחת הדוגמניות החריגות, בעלת גוף נוכח הרבה יותר, רחוק מהעלים הנידפים הנצפים בימים כתיקונם על המסלולים. אבל זהו כל העניין.
רפאלי צעדה שם, בתצוגה שהעלתה מושג דק של ה-working class, נשיות בוגרת, ואת השנים שאחרי מלחמת העולם השנייה, ולא במקרה לבשה בגד שהקצין את הנתונים האישיים שלה. למעשה, היא הייתה אחת מהדוגמניות המעטות על המסלול הזה שבאמת קידמו את מהפכת הגוף שהתצוגה כה ניסתה לנפנף בה (מהפכה לה אחראים כה רבים העונה. אפילו פראדה). באופן מוזר למדי רפאלי מצאה את מקומה ברשימה, שאינה נתונה לסנטימנטים, רק בזכות עצמה, ומה שמנע ממנה את המסלול עד היום, הפך אותה למייצגת של מיעוט שעתיד להפוך לרוב.
כך או כך זהו שיא, אישי וכללי, שמקורו בפלורליזם הולך וגדל על המסלולים. הסימן הוא ברור. כשמתרחש ערבול כזה של קטגוריות, אנו לפני שינוי ממשי ורדיקלי באופנה.
