פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      ממה עשוי העגל?

      לירוי שופן הזדעזע מההתנהגות שלכם עם פתיחת החנות של H&M, מחדד את הקשר בין חזירות ליהדות ומנסה להסביר מה באמת יש לשבדים להציע לכם

      שום הגיון בעל ערך, לא יוכל להסביר את אובדן הפרופורציות המיליטנטי והאגרסיבי, חסר הסאב טקסט של עם ישראל, של גופי התקשורת שלו וקהל צרכני האופנה, בכל הקשור לכניסת H&M לארץ. נראה כי הטירוף מורכב משמחה לאידן של הרשתות המקומית ומסגידה אסקפיסטית, הקשורות לעובדה שהרשת השבדית היא חלק בלתי נפרד מחווית חו"ל של הישראלי.

      כידוע לכולם ההיסטריה מותירה את ההיגיון מאחוריה ונראה כי בתוך כל המהומה היחצנית כולם שכחו דבר אחד עיקרי – מדובר ברשת מסחרית, יעילה וקולעת לכל היותר, המציעה מעל לכל מוצר נחות במחיר נמוך, בפלטפורמת מרכול, שהופכת את הבגד למוצר צריכה חסר משמעות ובעיקר חסר קונטקסט.

      מספיק לעבור ברפרוף על הסיקור התקשורתי שליווה את כניסת הרשת, (שאינו פרופורציונלי הן ביחס לבשורה עצמה והן בעמדת הפרגון המוגזמת), כדי להבין שהמידה הטובה והביקורת נדחקו אל מחוץ לדיון. גופי תקשורת רבים בחרו לצדד באופן גורף ברשת מתוך תחשיבי רייטינג זולים. חלקם בחרו לציין בכותרות ענק את מחירי הפריטים, לספר סיפוריים אישיים מרגשים על החיבור האישי שלהם ושל בני משפחתם עם האוצר הקרוי H&M; או להקדיש פרויקטים מיוחדים לנושא. הסיבה לכך ברורה. הדרך הפשוטה ביותר לזכות באהדת הקורא היא להעניק לו אישור על הערכים בהם הוא מאמין. וכשההמון בטוח ש-H&M היא האל החדש, יהיו לא מעטים שישמחו לתפקד כשליחיו.

      אבל תרבות תקשורת אופנה כושלת, שמהללת עיצוב שחוק ועיוורת לעשייתו הזולה, היא רק קצה הקרחון. H&M, בבסיסה, אין בה רע. היא אחת מיני רשתות טרנדים, המופקדות על התפקיד ההכרחי בשרשרת המזון: אכילת נבלות. כמו רבות אחרות, היא אמונה על עיכול עבודתם של מעצבי-על, ובזכותן האופנה ממצה מגמות ועוברת הלאה. במידה מסוימת, היא עושה זאת בהצטיינות יתרה: הקולקציות שלה מעודכנות עד הפרט האחרון, היא מגיבה במהירות מדהימה לשינויים הדקים ביותר אותה עוברת האופנה, ובעיקר – היא פיזית זמינה מאוד.

      אם מנסים להתייחס למוצר של H&M כאמנות-עיצוב ולא כצרכנות (ומסיבות ברורות ותמוהות רבים מעיתונאי-האופנה הפכו בשבועות האחרונים לעיתונאי שיווק ),מגלים כי הוא לחלוטין ריק מתוכן, מחדשנות או מיכולת לגרום לאפקט משמעותי על האופנה עצמה. הרשת השבדית במקרה הטוב מקדמת, על חשבונו של עיצוב בעל ערך, גלובליזציה המוזנת באופן ישיר רק מדבר אחד: תאוות צריכה חסרת השכלה של אופנה זולה. וכשכל כך הרבה אנשים הולכים שבי אחר דבר מסוים, סביר שמשהו בו לחלוטין לא בסדר.

      זהו בדיוק העניין – H&M מוכרת רק טרנד, את אשליית זמן ההווה, ולכן היא לא יצירתית מספיק כדי להטביע חותמה על העבר או איכותית מספיק כדי לשרוד בעתיד. ומשום שההווה קיים אף לא לשנייה, זו הסיבה שהחנויות שלה מעוצבות בטון אנמי כל כך, שיוכל להתאים תמיד לתחלופת הקולקציות הפרועה. למעשה, ב-H&M, אין שום דבר מלבד הבגד עצמו, שמיוצר ביצור המוני ופונה לצריכה חזירית. לא חוויה, לא אמירה, לא מבע ולכן הוא, בראי תקופה, כל כך משעמם ורווי בעצמו.

      H&M והכניסה שלה לכאן, פורטת על שניים מהמיתוסים הישראלים האולטימטיביים. מייצרת קונפורמיזם עיקש, שאינו מעשיר את עולם האופנה אלא מגביל אותו. כעם למוד כורי היתוך, מהציונות הדלה ועד הצבא, ישראל מכורה לאותם פריטים אנטי-אינדיבידואלים. H&M מתפקדת כמעין כור היתוך נוסף, כשהיא נותנת לרבים נגישות לאותו המוצר בדיוק. והיא עושה את זה כשהיא מספקת תחושה שאנו יוצאים עם ידינו על העליונה, שאנו מנצחים את המערכת במחיר הזול. הרשת מקדמת לרמה של אמנות את האשליה שהקונים בה אינם פראיירים. לישראל, כל זה מתאים כמו כפפה, וברגע אחד גם אנחנו הפכנו לאלו שרוצים להעדיף את ההרבה על פני המשמעותי.

      אך H&M היא גם בריחה. פולחן ההילולים המוגזם שמלווה אותה נעוץ בעיקר בכך שהיא מספקת אפשרות לקחת חלק במסע לא-ישראלי, לא מקורי, באופן שממיר את אותה קונפורמיסטיות לרמה גלובלית, מאפשרת לנו לשנות את זהותינו לאזרחי העולם. הטרנדים שכאן הם הטרנדים ששם. הסיפור הלא סגור עם הרצון התמידי לברוח מכאן מקבל תנופה רצינית, ומוריד לעמדת כריעה והשתחוות רבים כל כך. פתאום, אנחנו גם חושבים כמו כל השאר, נראים כמוהם, חשופים בדיוק לאותה המגמה וזה עולה כל כך מעט, ומחר יש כבר משלוח חדש. משרד היח"צ של H&M לא היה יכול להיות מרוצה יותר ממסך הבערות הכללי.