רגע לאחר התצוגה של מאיה נגרי שהתקיימה הבוקר (חמישי) ביפו, פנה פרופ' קרלו שטרנגר למעצבת והעניק לה עותק חתום של ספרו "אני, פרויקט מיתוג: אינדיבידואליות ומשמעות בעידן הגלובלי". אפשר שהיה זה רגע פואטי. נגרי עשתה לעצמה שם בשנים האחרונות, עם קהל לקוחות קבוע מאוד וסגנון מוצק אף יותר. אולי כותרת הספר כוונה גם אליה, שהרי נגרי, היא כבר מזמן לא מעצבת, היא בית אופנה ממוסד.
העניין בבתי אופנה ממוסדים הוא, שהם מתקשים לזוז מהמשבצת אותה הם סימנו בתחילת דרכם. הם בדרך כלל נדרשים לשמור על אותו קו שהוביל אותם אל ההצלחה והדבר שהפתיע בהתחלה הופך לקבוע, כדי לעמוד בציפיות. גם נגרי כבר יודעת היטב 'מיהי האישה שלה', ובעיקר מה הם קווי המתאר של העסק שלה, והיא יורה כמעט בכל עונה לאותו כיוון, לאותה מטרה. לעיתים רחוקות, דווקא הממוקדים יתר-על-מידה יוצאים עם ידם על העליונה: בין רגעים של עומס יתר על המערכת, הצליחה נגרי להציג הפעם את הקולקציה הטובה ביותר שלה. יצירתו של משהו חדש, התרחשה כמעט פעמיים, אצל המעצבת שילדה רק לפני חודש.
בעוד שה-DNA של הקולקציה נשאר כמעט זהה, עם גידול משמעותי במספר הדגמים שהיא מכילה, ההבדל הוא בביצוע. המראה המדברי-שבטי-אוריינטלי ולצידו בגדי ערב מונוכרומטיים, נשארו בדיוק כפי שהם, עם תוספת דקה של מגע צבאי-פרקטי מתבקש ממגמות עולם האופנה. אבל הפעם, לא ניסתה נגרי להוכיח את מורכבותם של הבגדים, להתחכם בקיפולים ושאר נגיעות עיצוביות, אלא נתנה לקווים הפשוטים, המוצקים, להותיר את הרושם. שמלת סריג כמעט שקופה ושסועה בצידה, הייתה כמו רוח קייצית מיוחמת, והכתיבה טון סקסי ונושם, ששלט ביד רמה כמעט בכל.
נגרי בחרה באופן מודע לנשק לשלום את תדמית הנשים הבשלות, ולפנות אל נשיות אולטימטיבית, וזו הייתה ההכרעה שעשתה את כל ההבדל. אחרת אי אפשר להסביר את הופעתם של פריטים מדגישי גוף, את המינון הגבוה של הבדים הדקיקים, הצמודים ושקופים: חולצה לבנה חסרת שרוולים הנרכסת על ידי רוכסן צידי, בעלת צווארון עלי-כותרת גבוה, שהזכירה ז'קט אופנוענים מרדני, או מכנסי פסים, הדוקים יותר בגזרתם, שחידדו את המבט לאגן הנשי על ידי חיתוכים גיאומטריים. אבל האפקט המרשים ביותר היה האינטרפרטציה שלה לחליפה הנשית. הציפייה למודל מגושם הופרכה באחת: חליפה המבוססת על וסט הדוק מאוד, ומעין חצאית ארוכה, היו הרבה יותר מלבוש רשמי סתום. הדפסים בצבעי אדמה של עלים או שימוש בבדים קלים במיוחד, הפיחו בהן חיות מענגת, קצת מעוררת. וכשאלו נלבשו עם חולצה מכופתרת, בעלת מעין שלושה צווארונים קטנים הבנויים בקומות, היה נדמה שנגרי מצאה את שביל הזהב לתחכום: דיטיילים, אבל כאלו שמבחינים בהם רק במבט שני.
רק דבר אחד סירבה נגרי לעשות והוא למתן את ההדפסים. אמנם לא היו הרבה מהם, אבל כשהופיעו, כשריד המזוהה היטב איתה, היה נדמה שהם מנסים לחפות על מינונם הנמוך בשאר פריטי קולקציה. המחישה זו השמלה שפתחה את התצוגה, בעלת בליל צבעים מוגזם, שאינו תואם את פלטת הצבעים הכללית, ועוד מספר מצומצם למדי פריטים אחרים (כמו מכנסיים בצבעי חום-לבן שדמו יותר מכל לגזע של עץ). הטאץ' הצבאי, שבשאר הדגמים שמר על מרומזות נעימה, התבטא כאן כצבעי הסוואה. ועל רקע קולקציה נקייה וחדה כל כך, קל לדמיין את האפקט שהם יוצרים.
אבל גם לפריטים הפחות מוצלחים בקולקציה היה אפקט חיובי - הם הזכירו שנגרי, גם אם היא סוג של פרויקט מיתוג עצמי, נמצאת בתנועה. בדיוק כשלא ציפו לזה.
מחירים: מכנסיים:890-980 שקלים; שמלות:890-980 שקלים; עליוניות-:480-780 שקלים; חצאיות:790-820 שקלים; חולצות סריג:390-420 שקלים; חולצות אריג:680 שקלים; ז'קטים: 1,350 שקלים.
צילום וידאו: אבי כהן
עריכת וידאו: בת גולן