כשנתבקשתי להעביר בתמונות 24 שעות בחיי בתל אביב, היססתי. אני אוהבת את תל אביב וברור לי שלעולם לא אוכל לחיות בשום עיר בישראל חוץ ממנה. מצד שני, סדר היום עמוס המטלות שלי חוזר על עצמו בכל יום לעייפה. אני מתעוררת בשבע בבוקר, מעירה את הבן שלי (או מוצאת אותו משחק פוקר בפייסבוק), מקפיצה חביתות, מכינה כריכים ויוצאת איתו בריצה להספיק להגיע לבית הספר עד שמונה.
בשובי אני עוצרת אצל הירקן ובמכולת, רוכשת מצרכים, עולה הביתה ומכינה צהריים. בתשע אני יוצאת לצילומים, לאיסופי בגדים לצילומים, פגישות או לעיתים שלושתם בו זמנית. בשעה אחת אני כבר דוהרת על האופניים להספיק להגיע בזמן לבית הספר כי כל דקת איחור נרשמת לי כאמא מזניחה. לאחר שנגררנו בלאות הביתה, אנחנו סועדים יחדיו צהריים ובזמן שהקטן עושה שיעורים אני מקפלת כביסות, מסדרת את הבית ומנסה לעשות כמה שיחות עבודה. את אחר הצהריים שלנו אנחנו מבלים בבית בלצייר, בלריב על מי יהיה על המחשב בלארח חברים ובלבקר את סבא וסבתא ובשעה שש אנחנו כבר מורעבים ואני מבשלת, שוב.
אחרי שהשינה מכניעה את הקטן סביב תשע בערב, אני מנסה להחזיק את עיניי פקוחות בכדי לארח את בן הזוג שלי או להכין תמונות שצילמתי על המחשב. ואם במקרה אני עדיין מצליחה לשמור על עירנות, אני עונה על אי-מיילים וגולשת באיזה אתר פריטים מעורר השראה. בקיצור, ממש לא תל אביבית נהנתנית. וכך, החלטתי להכניס קצת צבע לשיגרה ולפנטז כיצד הייתי מעבירה את כל אותן משימות יומיומיות ואפרוריות ביוקרתיות של בגדי מעצבי על, למשל...
אז נכון, זה קצת מגעיל ולא חינוכי להיות עטופה רק במותגים אבל מותר לפנטז וזו הנבחרת ל-24 שעות מהחלומות!
סגנון:תמר קרוון; צילום: :א.פ.ק.