אבסולוט צלם

צלם האופנה ליאור נורדמן התחיל את דרכו המקצועית במקרה, כצלם ספורט. "שלחתי למערכת של מקומון בבת-ים [עיר הולדתו] תמונות מהפגנה שצילמתי ואחרי כמה ימים קיבלתי מהם טלפון עם בקשה לצלם משחק כדורגל, אחרי שהם נתקעו בלי צלם. בתכל'ס לא הייתי צלם. שאלתי אנשים במגרש איך מפעילים את המצלמה, שלא הייתה דיגיטלית. אפילו על חשיפות למדתי עם הזמן דרך המדריך של הנשיונל ג'אוגרפיק".

"הכתב נורא התלהב מהתמונה ההיא שתפסתי, אז המשכתי ועבדתי בקרדיט, ללא שכר, עבור אותו מקומון. אחרי ארבעה חודשים אני מקבל טלפון מ'הארץ' "אנחנו רוצים שתצלם עבורנו את ליגת העל".

לפני שתפס במקרה תמונה של השוער מזנק לכדור לפני כארבע שנים, עסק נורדמן בן ה-30 בניהול חנויות של זארה ורנואר. היום, כשהוא מתרוצץ על קו תל אביב-איסטנבול, הפקות האופנה שלו מתפרסמות בין השאר בגרסאות הטורקיות של מגזינים בינלאומיים כ'מארי קלייר' או 'הארפרס באזאר'. כשהוא מלא סתירות והצהרות מנוגדות, ועדיין מחפש את המילים לאפיין את הסגנון שלו, שספק אם הגיע לרמת מיצוי, נורדמן מצליח לייצר צילומי אופנה בעלי מידה של זוהר קלאסי ומבויים, מפתיעים ביחס לניסיונו המועט. "תבין, לא למדתי בצורה מסורתית. נרשמתי ללימודים ואחרי שבועיים הפסקתי להגיע למכללה".

הסיפור הפתלתל, שעשוי מחומרים כמעט דמיוניים, ועלול להישמע כמקריות אגדתית, אינו עוצר כאן. לעולם האופנה נורדמן נכנס כמעט באותה דרך, בזמן שהוא מלמד את עצמו, פחות או יותר את טכניקת הצילום. פניה של כתב במדור רכילות בשבועון 'השקמה', הביאה אותו לצלם עבור מדור בשם "סטודיו", שהוא מעין מיני-הפקה של מעצב. "אין איפור, אין שיער, אין תאורה. ההדפסה על הנייר הזול הצריכה אותי לצלם בלוקיישנים. כשהתקשרו אלי מ'לאשה' כדי שאצלם עבורם, נתתי להם את אותה צורת צילום. כך בעצם נוצר הסגנון שלי".

"מאוד קשה לי להגדיר אותו. אני אולי מגיע עם סטורי-בורד אבל מה שקורה הוא מאוד אינסטינקטיבי. אני אוהב אישה חזקה, שהיא מאוד כוחנית. הלוקיישן חייב לתרום לה. אני כאילו מצלם מיני-סרט"

בין אם מדובר בטביעת אצבע סגנונית, ובין אם דבר אחר, נשיות וצילומי חוץ הם המוטיבים העיקריים בצילומים של נורדמן, שיש בהם רהב מלוטש. כמו שמדגימה היטב אחת ההפקות האחרונות שלו, שכולה עטופה אפיל צבאי כוחני וצולמה בתחנת רכבת שהייתה אמורה להיות נטושה. "עד שהגיעה רכבת ישנה משום מקום כשהיא מובילה טנקים ממלחמת העולם השנייה למוזיאון באנקרה. החיילים ראו את הדוגמנית והסכימו לעצור להפסקה של חצי שעה כדי שנצלם".

הוא כמעט לעולם אינו מצלם בחללים סגורים, לעיתים רחוקות עוד יותר אף בסטודיו. הנשים שלו, מחצינות את המיניות שלהן באופן חד, תמיד גדולות, באופן פיזי וסגנוני, ותמיד עם בזיק של אגרסיה שמנציח יחסי כוחות בין הדוגמנית והצופה. הראשונה, אגב, יוצאת כמעט תמיד עם ידה על העליונה.

"קודם כל, אני מייצר עניין לעצמי. יש רמת עניין שאי אפשר לייצר בסטודיו. כשצריך להתמודד עם תקציבים נמוכים, ברור שמעניין אותי לצלם בחוץ, כי זה פריים שאי אפשר ליצור אותו. כשאתה בונה את הסטודיו, אתה מאבד את המקוריות, אתה לא חי את הסיפור. מבחינתי, לצלם בחוץ זה סוג של יומן מסע. אני לא מצלם נופים, אבל מצלם אופנה על רקע נופים שאני אוהב".

"זה מדליק אותי. אני מאוד אוהב נשים. אני סטרייט. אני אוהב אותן חזקות. כשאני מצלם אישה אני צריך להתאהב בה. המיניות הגבוהה היא חזקה ברמה האישית. יש אנשים שיגידו 'הוא עושה את זה כדי לעורר עניין'".

"לא. גוף האשה הוא מאוד יפה בעיניי. ציצי בחוץ עושה את התמונה הרבה יותר יפה. אני מאוד אוהב את הלמוט ניוטון. קראו לו פורנוגרפר... אני לא בוחר בנות שלא מסוגלות לרגש, לתת משהו אחר".

"שיגידו. אני לא מצלם עבור אנשים. אני מצלם עבור עצמי. אני לא חושב ממקום זול, גם אם יש בהם המון עירום. אני מקבל המון פידבקים מחו"ל, עירום זה נורמלי".

חו"ל עבור נורדמן הוא בעיקר באיסטנבול, אותה הוא מתאר כמקום עם תרבות אופנה גועשת ופעילה מאוד. כל הפקה שלו עבור מגזיני אופנה בינלאומיים היוצאים בגרסה הטורקית, צריכה לעבור אישור מיוחד במשרדים הראשיים הממוקמים בלונדון או פריז. אל טורקיה הוא הגיע לאחר שצילם בארץ קטלוג עבור חברה אופנה טורקית, שהזמינה את נורדמן להתארח אצלם לאחר הפקת הקמפיין. משם, הדרך לפגישות עם עורכי מגזינים הייתה קצרה. "אבל עדיין הייתי צריך שלוש הפקות נסיון בשביל להיכנס למארי קלייר".

"אתה צריך להבין אני עדיין עובר שינויים", הוא עונה כנשאל על סיבה להבדל המהותי בין הדרך בה הוא מצלם נשים לדרך בה הוא מצלם גברים ("שבהם יש ריחוק. אני שומר על הקלישאה"). "אני לא רוצה שיקבעו אותי... תוך ארבע שנים עברתי מכלום לצילומי קמפיינים והפקות בחו"ל. אני עדיין לומד לחקור את עצמי".

"אני מאוד מתוכנן. יש לי סטורי בורד וקונספט."

"לא קונטרול פריק, אלא פרפקציוניסט. אני צריך להיות שלם עם זה. כשיש סטייליסטים מוכשרים אני משתדל לשמוע מה הם אומרים, אבל אם זה לא נראה לי, אני פוסל".

"אולי יש לי כאן את המקום של העין הבוחנת. אני כל הזמן מעורב".

"כן, הוא חייב. צלם טוב רואה את התמונה, והם רואים את הבגד אבל לא את הכולל. בסופו של דבר, אתה זה שתתן את הדין".

"לא. ממש לא. סטייליסט שמבין אותך יכול להרים הפקה מאוד גבוה. יש לי הרבה קונטרול... אפילו עם ראובן [כהן], בפעם הראשונה נלחמנו ראש בראש".

"כי אין לי כללים. אין לי השראות. אני לא שואב השראות, אלא רק מסתכל ברמת איפור/שיער/סטיילינג. אני עושה מה שבראש שלי. אני לא קונבנציונלי. זו עבודה קשה. אני עובד נון-סטופ. אני אבסולוטי".