החברה הכי טובה

ידוע שיש אנשים שחוטפים דיכאון מהחורף ויש מי שחוטף אותו דווקא מהקיץ. אותי הפרידה מהחורף כה מעציבה שאולי השנה אכן חטפתי את הדכדכת. ראשית, אולי כי לא היה ממש חורף. שנית, כי החורף השנה נהג כאקס לא החלטי שכשכבר היה ברור שהוא לעולם לא ישוב הוא צץ לאיזה יומיים סוערים ושוב נעלם. אני גרועה בשינויים במיוחד בידיעה שהאביב, שבו כל סוגי האלרגיות תוקפים אותי, הוא בעצם תקופת המעבר לגיהנום האמיתי - הקיץ! לכן זהו טור פרידה מעונתי האהובה, זו שאפשר ללבוש בה שכבות על שכבות ולשלב פריטים עם מאות פריטים אחרים, זו שלאחר הגשם נושמים בה חמצן טהור ולא אבק מהול בפיח, זו שבמקום להתחבא מתחת למטריות ולרטון אפשר לקפץ משלולית אחת לשניה ולשיר i'm singing in the rain (ועל זה חבר שלי היה אומר: "את באמת נולדת בשנות ה-60!")

מעולם לא כתבתי או קראתי טוקבקים, אך איתמר, בני המתוק, מקפיד לפתוח מדי בוקר את וואלה! אופנה, כדי לבדוק מה כתבו על הטור של אמא שלו. עם הטוקבקים שהתקבלו בטור האחרון, הוא נחרד לגלות שמכנים אותה שוב ושוב ושוב אנורקטית. בתחילה לא היה לו מושג מה זה אומר וחשב שזו ביטוי של מבוגרים, אבל כשזה התחיל לחזור על עצמו באגרסיביות ובוטות הוא רצה להבין איזו מין סוג של קללה זו ומה משמעותה.

הסברתי לו במה מדובר וגם את העובדה שאני כבר מזמן לא מתייחסת למה שאומרים עלי. אבל הקטן התקומם על כך שאני שותקת בזמן שמעלילים עלי שקרים. וכך, שוכנעתי לכתוב כמה מילים בנושא, בכדי שיובן אחת ולתמיד שלא כל מי שרזה סובל מאנורקסיה ושלסבול ממשקל נמוך זה קשה לא פחות מהתמודדות עם עודף משקל לא קל.

מאז ומעולם הייתי רזה, ואת מנגנון ההגנה שלי לסוגיה פיתחתי לאחר שנים של עלבונות שתמיד היו קשורים למשקל שלי. וכשאני אומרת שנים אני מתכוונת לגיל מאד מוקדם. עברתי את כל ילדותי ונעוריי בתת משקל וזאת למרות שאכלתי טוב. אצלנו במשפחה אוכל הוא סוגייה ברומו של עולם - כולם מבשלים, כולם אוהבים לאכול וכולם מתכננים כבר בארוחת הבוקר מה יאכלו בערב. הארוחות הן מקום המפגש המשפחתי שמתרחש אצלנו לא רק בחגים או בימי ששי אלא כמה פעמים בשבוע. ולמרות שהבדיחה בביתנו היתה ש"אזדקק לבעל עשיר שיממן את כל האוכל שאני צורכת", הורי זומנו שוב ושוב לבית הספר לתת תשובות למה ילדה בת 9 נראית ושוקלת כמו בת 6 ומדוע נערה בת 14 נראית כמו נער בן 10. רק בגיל 32, כשעליתי בהריון שלי 22 קילו, הבנתי לראשונה, מה נשים אמיתיות מרגישות והרגשתי שנכנסתי למועדון שלהן. הייתי גאה בישבן ובשדיים שצמחו לי. לאחר שאיתמר נולד, נשר רוב המשקל ולאחר 3 שנות הנקה, גם מעט העודף נעלם.

שלא תהיה כאן טעות. למרות הערצתי לנשים מלאות, ברור שאני נהנת להשתחל לכל זוג מכנסיים וכיף לי שאין לי כרס. ברור שלרזון יש אלפי יתרונות, אך הם מתפוגגים כשכל הזמן ובכל מקום מעירים ושואלים אם אינני אוכלת/ואם כן אז בטח מקיאה. אבל מה שבעיקר מקומם, במיוחד לאחר שראיתי חברה טובה שכמעט מתה מאנורקסיה, שמדובר באמת במחלה קשה ועגומה ולא כל בחורה רזה לוקה בה.

יום לפני ערב החג נפלתי למשכב. 39 מעלות חום, גרון צורב וגוף כואב כאילו נדרסתי לפני מספר דקות. בערב החג, בעודי מעולפת עמוק מתחת לפוך, נעה בין מחשבות טורדניות להזיות חום, שמעתי דפיקות בדלת. "זו בטח הזיונת", לחשתי בצרידות לעצמי, "הרי כולם כבר בדרכם לסדר." אבל הדפיקות המשיכו. החלטתי להתרומם ממרחץ הזיעה ולבדוק האם זה גנב שחושב שיש מה לבזוז אצלי מעבר לנעליים ותיקים ובידיעה שכשהוא יראה אותי הוא מיד ינוס באימה. כשפתחתי את הדלת ליבי החסיר פעימה. אסנת בית-און, חברתי היקרה והמאפרת המחוננת שעובדת איתי, עמדה בפתח כשבידיה זר פרחים מקסים, שוקולד ומלון חתוך לפרוסות: "קצת ויטמין סי טבעי ותבריאי". עד אותו רגע החשבתי פרחים כמתנה עגומה, אי אפשר ללבוש אותם ואם זה לא מספיק אז הם תמיד נובלים. מתנה שמתה לך בבית! אבל הזר של אוסנת היה מרגש, מחמם לב וכל כך אכפתי, שהוא פריט העל האולטימטיבי בעיניי. כששמתי אותו בתוך אגרטל קטן והכנסתי לתיק שהביאה לי חברתי המתוקה מיטל, הבנתי שחברות טובות עם לב טוב הן מצרך נדיר. שבתי למיטתי, עם סרטים של סנדרה בולוק ושרה ג'סיקה פארקר, חברותי הדימיוניות, והבנתי שכל מה שצריך בכדי לחייך זה ללמוד להנות מחצי הכוס המלאה.

יש בחורה, בפריז, ששמה אליקס. אליקס היפה והסקסית מאוד מאוד אוהבת פריטים. אליקס מבלה את ימיה בלקבל פריטים ממעצבי על ובלצלם את עצמה בהם. ואז, בין פריט לצילום, אליקס מפרסמת את התמונות בבלוג שלה. את אליקס מזמינים לכל התצוגות. לאליקס יש תמיד מקום שמור בשורה הראשונה. לאליקס יש את כל הפריטים הכי שווים. אליקס מאוד אוהבת את קלואה, שאנל ואיב סן לורן. אליקס נסעה היום לסן טרופז כי פריז וכל הפריטים קצת שיעממו אותה. טוב, זה נשמע שאני מקנאת, אז אולי קצת, אבל אליקס באמת מהממת, יש לה טעם על והיא צלמת מאד מוכשרת. תיהנו!

וסט פאייטים: זארה (לפני 4 עונות, לבוש הפוך); קרדיגן: פול אנד בר; שכמייה: הלנה; חגורה: וינטג' הרמס (אוסף פרטי); גרבונים בשני צבעים: שוק הכרמל; מגפיים: דולצ'ה וגבאנה לאמור (חורף שעבר); קלאץ': וינטג' פורלה (ויצ"ו ).


צילום וסטיילינג: תמר קרוון דוגמנית- תמרה חורגיס איפור- אסנת בית-און שיער- יוסי טייר