האם הגיעה עת הגאולה לרנואר? המותג הישראלי שהתקשה בעונות האחרונות לעמוד בשורה אחת עם הרשתות הזרות והמקומיות, בעיקר משום שלא החליט האם הוא עוסק בתרגום טרנדים או מתמקד בדרך אופנתית אקסקלוסיבית (שהובילה למקום נעלם), מפזר בקיץ 2010 סימנים של רלוונטיות מבורכת, גם אם לא תמיד יציבה. הסוד הוא בניסיון לפנות לעדר קטן ומוגדר יותר. "הלקוחה שלנו היא מאוד ספציפית", מציינת עדי אליאב, ממעצבות רנואר נשים. "היא אוהבת להתגנדר, רוצה את האקסטרה 'וולאן', את המפתחים הסקסיים".
הדבר המרענן ביותר בכל הקשור לקולקציה הנוכחית של רנואר, הוא שהיא אינה מדיפה ריח זיעה חמוץ של ניסיון עיקש לכסות כל טרנד אפשרי. באופן מפתיע מצליחים רנואר למזער את עבודת הקופי-פייסט מרשתות האופנה, ולהציע משהו שהוא גם, קצת, משלהם.
כך, מגמת צבעי הפודרה נפקדת כמעט לחלוטין מהקולבים, וגם היוטליטימילטארי הגברי, אינה זוכה לייצוג נרחב כמו אצל הרשתות האחיות וגם כשנוגעים בטרנד מסוים, כמו זה הפרחוני, הוא אחד שמתאים מאוד לאותה לקוחה מטורזנת. כמעט ונדמה, שאת עבודת צייד הטרנדים הפרועה משאירים באופן מכוון לאחות הצעירה יותר של הרשת, 24/7, ואילו כאן העדיפו לזקק את הנשיות הקלאסית, עתירת החמוקיים והשמלות השקפקפות.
הגישה לעיצוב אולי שמרנית במקצת, אבל חדה, ובין זיגזוג לזיגזוג, מסתמנת עלייה. לצד צללית ניינטיז, שעולה וקמה בימים אלו בעזרתם של מכנסיים במותניים גבוהים וחולצות קצרצרות המגיעות בדיוק עד לחגורתם, רוב רובה של הקולקציה חוגג את הסקס המופגן: מחוך שחור עשוי תחרה הנרכס על ידי קרסים; חצאית קומות עשויה קרושה בצבע שמנת; ושמלה הדוקה, פרחונית ומולה שמלה בעלת כתפייה אחת, בהדפס נחש עשוי טון-על-טון, שמפלרטטת בעדינות עם קו התפר המחבר בין מיניות זולה לזוהרת. אותו מימד של גנדור מעכס מורגש כמעט בכל, גם בפריטי יומיום, כמו אוברול קצר ואלגנטי, פשוט ללבישה ואדיר באפקט שהוא יוצר.
הדבר היחיד המחבל בקולקציה הוא רמת הגימור הלא אחידה. רוב השמלות והעליוניות מצליחות לעבור את המחסום המפריד בין שמלה נאה לביצוע רעוע, אבל זהו לא המצב בשאר הקולקציה. קבוצת הג'ינסים במותג היא עקב האכילס, ו'האקסטרה וולאן' מתרגם כאן לעיבודים כמעט אלימים המבוצעים על בדים פשוטים מידי. גזרות סקיני נמוכות יתר על המידה, כמו ניסיון ליצור גרסא מקומית של ג'ינס בעל חגורת גומי, שחסר כל סקס-אפיל, מעידים על חוסר בתשומת לב מספקת לקבוצה שאמורה להיות חלק בלתי נפרד מליבת המותג.
השדרוג העדין של רנואר, רחוק מלהגשים עצמו בצד הגברי. ניכר ששתי קבוצות העיצוב, הגברים והנשים, אינן מסונכרנות. בעוד שאצל הנשים מכירים מאוד את הנעשה בעולם האופנה ולכן יודעים לבחור מתוכו ולהתייחס אליו, ברנואר מן, לעומת זאת, סגורים בתוך עצמם. הדבר המוצק ביותר שאפשר לומר הוא, שאפשר להזיז את קולקציית הגברים בזמן, לשנה הקודמת או לשנה הבאה, וסביר להניח שהיא תראה בדיוק אותו הדבר. למעט דגם מוצלח של חליפה (שחוזר בקווים דומים בכל עונה, אבל עלו שם על גזרה מנצחת), הקולקציה מתחלקת בין בגדים לאירועים (בדגש על האפיל הבלתי מעורער של 'אח החתן') לבין בגדי יום-יום חסרי כיוון ממשי.
בקבוצה הראשונה, שוב חוזרים אותם מכנסי סיגר עשויים בדים נשפכים המחקים את נפילתם של מכנסי צמר קר וחולצות מכופתרות עמוסות כל כך, בין אם בדיטיילים שאינם מקדמים דבר בעיצוב הכללי חוץ מלהוכיח את היותם שם (כיסים אלכסוניים תפורים רע לצד הבטן, או הדפסי-קעקוע ילדותיים), כאשר לכל אלו מצטרפים גם פריטים שמשולבים בהם לורקס מנצנץ, התוצאה היא רחוקה מסקסיות פרוורטית מגרה.
בקבוצת הקז'ואל אין נחמה. מכנסיים קצרים משובצים ונאים, נטולי כל ייחוד, או חולצות טי ופולו, הם לא דבר שיהפוך קולקציה לראויה. בקו הג'ינסים, שחלקו מותג מחדש תחת הסלוגן "סילבר ג'ינס", כוכב הערב הוא מעין מכנס בצבע דנים כסוף ומבריק, עתיר קימטוטים, שמוכיח שהאנרגיות מכוונות לכיוון הלא נכון. רנואר-מן מוכיחים, נכון לעכשיו, שאין בהם את העומק האינטלקטואלי והמעורבות בנעשה במרחב. ההתפתחויות הקריטיות שעוברת האופנה הגברית חולפות בקפיצה קלה מעל ראש המותג (כמו שינוי פרופורציות רדיקלי. שם עדיין מככבים החולצות ההדוקות, הג'ינס בגזרה הישרה, הטי הצמודה), ואין כמו הקטלוג העונתי כדי להמחיש, ששביל הזהב עדיין לא נמצא. כרגע, זהו פשוט גבר בנאלי. וכידוע, שיממון הוא אולי הדבר המסוכן ביותר לאופנה.