המסלול שאינו נגמר

תצוגת האופנה של הוניגמן, שהתקיימה אתמול (14.4) במתחם העיצוב קסטיאל בתל אביב, הייתה מלאה בכל הכוונות הטובות. אילנית לוי, הגיחה למסלול, חנוטה במעין טורבאן עז-צבע ושרשראות כבדות, זהובות ומצטלצלות, כשהיא מעלה את רף הציפיות בקהל. אך הדבר שהיה אמור להיות ספארי אקזוטי, הנשלט על ידי נמרים ומקצב שבטי-צבאי ממכר, שרד למשך עשרת המראות הראשונים בלבד. לאחריהם, הפכה הסוואנה האקזוטית למדבר מצמיא, תולדה של זיגזוג מיוזע, ארוך ונטול עריכה בין נסיונות ליצור קולקציה חצי-טרנדית, חצי-פרקטית, שני חצאים שסופם ידוע מראש.

החלק הפותח, שהיה רובו ככולו התבוססות אתני-שיק פרקטי, היה גם החלק המצטיין של קולקציית הנשים, לפחות באופן יחסי. לא מפליא, בהתחשב בכך שזהו המגרש הביתי של המותג. כמעט בכל עונה הוא מציע אינטרפרטציה כזו או אחרת על לבוש מבוסס דגמ"ח, ז'קטי קנבס קלים בצבעי חול ושמלות-טוניקות בהדפסים שבטיים-טרופיים. הפעם, בניגוד לעונות הקודמות, בין מכנסיים קצרים בצבע חאקי, וסטים של מגלות מדבר או חליפת כותנה בעלת בלייזר חסר שרוולים, זה גם קלע במקרה למפת הטרנדים העולמית, יוצר את האשליה שהיד חשה היטב את הדופק.

אבל אחרי שמדורת השבט כבתה, התגלתה קולקציה לא מגובשת. מתוך הרצון העז להוכיח כי גם אופנה שפונה לממוצע גילאים גבוה יחסית יכולה להיות עדכנית, הצטיירו הוניגמן בעיקר כהורים המנסים בכוח לעמוד בקצב ילדיהם, ובמקרה הפחות מוצלח, כאמא המנסה להידחס למכנסי בתה ללא הצלחה. שמלות עטויות ניטים בכתפיות מרופדות בסגנון שנות השמונים, שכבר איבדו מזוהרן בעונה הקודמת, או משחק לא מרוסן בפאייטים נוצצים, כמו במקרה של שמלה לבנה מעוטרת בלוקים כסופים חסרי פשר, הפכו ביד מרושלת זוהר וסקסיות, לאופנה שאינה נמצאת באזור הזמן הנכון. גם כאשר נלקחה המגמה הבשרנית של ההדפסים הדיגיטליים, שנוצרה מתוך משנתם הרלוונטית של אלכסנדר מקווין או ז'יבנשי, היא הפכה על המסלול של הוניגמן לעיסה. הבלנד הקליידוסקופי, שביטא במקור את הבריחה מקוויו המגבילים של הבגד, נכלא על מכנסי טייץ ועליוניות רפויות עליהם הודבקו מיני אבנים ופיסות מתכת, מסגירים עיצוב לוקה בחסר.

בעוד שקולקציית הנשים נהנתה מרגעים של חסד, לעיתים ססגונית ואמיצה בבחירותיה, קולקציית הגברים סבלה ממחלת הילדות הקשה ביותר. כקו צעיר מאוד, זוהי בסך הכל עונתו השנייה, הוניגמן-מן היא המקרה של בנג'ימין באטן – הוא נולד זקן ועייף. אין בו שאר רוח, התרגשות, תשוקה או ניסיון להוות אלטרנטיבה, אף לא בזיק קלוש של מרד, אלא בדיוק הדבר ההפוך. דבר מהנעשה בעולם האופנה לא חדר למעטפת המקיפה את הקולקציה הנוכחית, והיא נותרת לבדה בשיממונה.

פלטת צבעים דהוייה ומאובקת כיסתה חולצות מכופתרות מפוספסות, שיחד עם מכנסי ג'ינס בעלי חמישה כיסים ובגזרה ישרה, חתרו להשיג את פלח הגברים שעבר את רף גיל השלושים. אבל למעשה היו כה חסרי נוכחות, עד שהפכו שקופים לחלוטין על המסלול.

גם הנסיון המנוגד לבסס את הקו ככזה המציע גם חליפות איכותיות ביחס להיצע המקומי, צרם בחלקו, בעיקר עקב העובדה שמרביתן היו קטנות על הדוגמנים (ויש הבדל מהותי בין חליפה צרה לחליפה במידה קטנה מדי), משוות להם אפיל של מאבטחים פשוטים הרחוקים מהאפיל החלקלק של ג'ימס בונד האריסטוקרטי. ואולי כאן טמון העניין כולו – אצל המרגל המפורסם בעולם, אלו לעולם לא נראו כמו בגדי עבודה.