למבקרי האופנה יש חיים קלים למדי בבואם לדבר על זארה. שיטת השיעתוק שלה הפכה כל כך משוכללת, עד שהדברים שנאמרו על הקולקציות המרכזיות בשבועות האופנה במילאנו ופריז, תקפים לגביה כמעט מילה במילה. כל מה שנותר לאותם כתבים, אולי כאקט של הזדהות עם דרך הפעולה, הוא פשוט להעתיק את עצמם. גם בעונת הקיץ החדשה לשנת 2010, מתרגמת זארה לעם את מה שיש למעצבי העל להגיד, ורק הטרנד משתנה. חלוקה גסה של האוסף העונתי הענקי תבחין בארבעה מכתיבי טון עיקריים בקולקציה - שאנל, דולצ'ה וגבאנה, בלאמן וסלין, וכמיטב המסורת, לפחות מרחוק ולא בימי שישי, הכל מתיימר להיות זוהר, קצבי ומגרה, בדיוק כמו 'שם'.
ההצלחה של 'זארה' תלויה בדבר אחד עיקרי: שהקונים בה מכירים היטב את עולם האופנה הגבוה. זהו העיקרון שמזיז את הקולקציה, שרובה ככולה תרגום סימולטני של אופנת מעצבי-על. חולצת הטי השסועה של כריסטוף דקרנן, שהילכה על המסלול של בלמיין ונמכרת במחיר של כ-750 ליש"ט, מופיעה בכאן בגרסה המונית אף יותר, מתברגת בין השראות צבאיות ובלייזרים נשיים בכתפיים חדות. מנגד, נערת הס?פ?ר של קרל לאגרפלד מיוצגת היטב בחולצות מלחים מפוספסות, קבקבים עצומי-עקב או חליפות מבדים ארוגים בגסות, שאמורים לשחזר חספוס נערי-תמים. וכמובן, הבגדים הנשיים החדשים של הכוכבת החוזרת של עולם האופנה, פיבי פילו, זוכים כאן לאינטרפטציית מזון-מהיר בדמות קבוצת בגדים בצבעי חול, חלקם עשויים פשתן או תערובות כותנה קלות. בולטת במיוחד היא שמלת שק שבחזיתה משולב שרוך-עור. כאן גונה כהה יותר, ירקרק למדי, אך העיצוב הכללי קרוב מאוד לשמלה האיקונית שככבה על מסלול קולקציית קיץ 2010 של 'סלין'.
הדרך לזיהוי נותני ההשראה סלולה גם במחלקת הגברים, אם כי שם היא ברורה מעט פחות. בגדול, וביחס לנוף האופנה של ישראל, זארה מספקת את הקולקציה המשמעותית ביותר לגברים במונחי רשתות. העיצוב מושכל, מגדיר את חזית הטרנדים (ולא נשרך אחריה), ובעיקר, אינו מפחד מעיצובי-קצה שאין להם דבר במשותף עם הקז'ואל הבסיסי. כאן לעומת רשתות אחרות, האדג' מביט היישר מן המדפים: בלייזר בצבע מוקה בדשים גדולים ומחודדים, שתפריו נראים כמכווצים, משיג מראה מרושל-אלגנטי, ותוקף את האווירה הנינוחה אך המתוחכמת הפושה באופנה הגברית. לצידם, מכנסי פוטר בעלי מכפלת פרומה, מוצגים בגזרת שרוואל תפוחה באופן ניכר, שיתאימו מאוד לסניקרס גבוהות; או פריטי תאי-דאי, ובראשם מעין קרדיגן דקיק בצביעה מדורגת חומה-ירקרקה וחולצת 'הנלי' מכובסת, המנסחים בדיוק נמרץ את רוח נערי החוף והביטניקים, שהגה העונה תומאס מאייר ל'בוטגה וונטה'.
עונה אחר עונה זארה מעלה את הרף בקטגוריה שהיא המציאה בעצמה: היכולת לספק תרגומים כמעט בוטים וכמובן זולים בהרבה לעבודתם של אחרים נחשבים (וכמו שנאמר שם באופן לא רשמי כבר היו מקרים שדגמים הוסרו מן הקולבים משום שהיו דומים יתר על המידה 'למקור'). שיטת הגרילה הזו כה ידועה ברבים, שזארה אף לא טורחת לטשטש את עקבותיה, אלא ממשיכה בלחיצה נוקבת על דוושת הגז. היכולת הזו, גורמת לרשתות האופנה האחרות לרוץ אחריה אחוזות טירוף ולאמץ את אותה הדרך. רק שאלה אחת נותרת תלויה באוויר. מדוע כמעט-חיקויים בשוק זוכים למבטים של בוז, ואילו כאן, ללגיטימציה גורפת? הוויכוח הזה עתיד רק להחמיר עם הזמן.
