עיניים בורקות ובטן הריונית

תמי פדרמן הפציעה בבוקר שבת שמשית בביתי עם חיוך נוצץ, עיניים בורקות ובטן הריונית. זו היתה אמורה להיות פגישת עבודה אך במהרה הפכה להיות אישית ומרגשת.

"אהבתי למוזיקה ואמנות מלווה אותי מאז ומתמיד והיא תוצר ישיר של הרצון שלי להעמיק ולהבין את עצמי ולתקשר עם העולם שסביבי. שלי, אחותי, מספרת שהייתי זוחלת לפי הקצב של המוזיקה כתינוקת. לאחר הצבא וסיום תואר ראשון באמנויות הבמה הצטרפתי למסע הופעות עולמי של די ג'יי יהל. יותר מאוחר הנגינה על גיטרה פתחה בפני את האפשרות לכתוב ולהלחין"

"לפני כמה שנים כתבתי שיר, 'תמיד איתך', כמתנת יומולדת לגיא, בן הזוג שלי. כשהוא יצא לרדיו מאד הופתעתי מהיחס החם שהוא קיבל. בעקבות ההצלחה שלו הקלטתי אלבום של שירים שכתבתי והלחנתי".

"זה מרגש ומדהים, ממש קשה להסביר את עצמת החוויה במילים. מחנכים אותנו, כנשים, להסתכלות חיצונית ושטחית של הגוף שניתן לנו וכיום אני מעריכה את חכמתו וכוחו של הגוף והטבע ליצור חיים. חששתי שההריון יעצור אותי אך למעשה הוא רק נתן לי יותר אומץ ואחיזה בעולם ובחיים שלי".

"ינכון, ש לי אחות אמנית שמעוררת בי השראה ומראה לי את הדרך, משפחתי תומכת בבחירות שלי ויש לי בעל שמקבל ואוהב אותי בדיוק כמו שאני, שזו מתנה ענקית".

"יש לי חלומות רבים אך למדתי שהאושר לא נמדד בהגדרות שאנחנו נותנים למעשים שלנו או לציפיות שאנחנו עוטפים את עצמנו בהן אלא באיך אנחנו מרגישים ברגע עצמו לגבי העשייה שאנחנו נתונים בה".

"אני אוהבת לקנות פריט אחד יפה מדי פעם אבל אין לי סבלנות לבזבז שעות בחנויות בגדים".

(צילום: תמר קרוון; איפור: אסנת בית-און; שיער: יוסי טייר. ותודה מיוחדת לשלי פדרמן)

אנשים אשר חולפים על פני בימים שבהם אני אוספת פריטים לצילומים, מביטים בי בדרך כלל באימה או ברחמים או בשניהם גם יחד. אני גוררת את האופניים הישנים שלי ברחבי העיר כשהם עמוסים באינסוף שקיות ענקיות מלאות בבגדים. סוג של שופינג-בג ליידי, רק שלמזלי אינני הומלסית ולצערי הפריטים אשר ממלאים את השקיות אינם שלי. וכך, בעוד מופע אימים של איסוף פריטים, גיליתי את הלנה, חנות חדשה וקסומה בדיזנגוף 154.

חוץ מהשמלות המגוונות, מהחצאיות הענוגות, מהעליוניות המפתיעות ומהתיקים המאלפים, מצאתי בהלנה מענה לסטייה החדשה שלי - פפיונים! ובהלנה יש שרשראות, עגילים, קשתות, סיכות וחגורות פפיונים בשפע. למזלי באותו יום, בעלת החנות מיטל נחמיאס קיבלה את פני בנדיבות והפגינה סובלנות לשלל הפרעותי, וחוץ מזה שהתאהבתי בחנות, אני מודה ומתוודה, שהתאהבתי גם בה.

מי כמוני אוהבת לצלם בחורות בתנוחות סקסיות, במינימום לבוש ובקריצה מתמדת לצלם המנוח והאהוב עלי - הלמוט ניוטון. מי כמוני יודעת כמה כסף השארתי באמריקן אפרל במשך השנים ועד כמה אני אוהבת את הפריטים שלהם, שבכל פשטותם הם בסופו של דבר פריטי על מנצחים. אך בזמן האחרון בכל פעם שאני משוטטת בבלוגים למיניהם ונתקלת במודעות של החברה, אני חשה עקצוץ של אי נוחות. לאחר ביקור באתר שלה www.americanapparel.net חשתי אפילו דחייה קלה. אמנם הפריטים לוהטים ואין אחד שהייתי מחזירה לו קיבלתיו במתנה, אך הנערות הצעירות שמצולמות במודעות ובאתר נראות כאילו נשלפו מקטלוג פורנו רך והמועקה נובעת מההרגשה שהן כה מתלהבות לדגמן למותג, עד שהן יסכימו לעשות זאת בכל תנוחה שרק תתבקש, עם או בלי בגדים. חבל שחברה שידועה במדיניות החריגה והמדהימה שלה כלפי עובדיה -הכל מיוצר במפעל בלוס אנג'לס וכל פועל מקבלכ-12 דולר לשעה לעומת 40 סנט שמקבל פועל במזרח, למשל, ומתחשבת באיכות הסביבה - הרבה כותנה אורגנית ומתקן במפעל שפועל על אנרגיית שמש כדי לצמצם את זיהום האוויר, לא מגוננת על הנערות התמימות ומפריכה את אשלייתן שאם ירימו קצת יותר את הישבן - יכבשו את העולם.

אפתח בגילוי - את צילומי ה"פפראצי" שלי מצלם בני איתמר, כמעט בן 9. הוא קיבל עליו את תפקיד הצלם, כשנתבקשתי על ידי המערכת להצטלם לרגל צאת הטור הראשון, בפריטים שאני אוהבת ללבוש, כמו בבלוגים נפוצים של חובבות אופנה. אבל עם כל הכבוד, ההערכה והאהבה לכל אותן בלוגריות, לא הרגשתי בנח להצטלם כמותן - בכל זווית אפשרית ועם מבט למצלמה - וחיפשתי רעיון שייראה בעיניי יותר נונשלאנטי.

הפפראצי נולד כקריצה ולא מתוך אשליה שאני דוגמנית או תחושה שאני יפה, נהפוך הוא. והוא מתבצע בהנאה מרובה - אני מתלבשת (ולא, איני מוקפת בצוות של מאפרים, ספרים וסטייליסטים), איתמר ואני יורדים לטייל והוא ברצינות מרובה, מצלם.

אני משתדלת לא לקרא טוקבקים, אבל הבן שלי שכה גאה בעבודתו הראשונה וסקרן לקרוא מה אומרים עליה, נחרד לקרוא כל כך הרבה תגובות מלאות שנאה. אני בעד ביקורת ובעד הבעת דעה אישית (הרי אני בעצמי עושה זאת מבוקר עד ערב) אבל את שניהם אפשר לעשות גם ללא רוע.

שמלת ג'ינס: שוק הפשפשים; בגד גוף: אמריקן אפרל; תיק: H&M; נעליים: מרק ג'ייקובס