20 אלף ליש"ט, לשמלה + שתי נסיעות ללונדון לצורך מדידות זהו הסכום אותו שילמה כלה סינית עבור העונג להינשא באחת מיצירותיה הדקדנטיות של המעצבת מירה צבילינגר. הסיפור אולי אינו עניין שבשגרה, אך הוא גם אינו מקרה נדיר. "אני ניצבת ליד אלברטה פרטי ואוסקר דה לה רנטה", מספרת צבילינגר על המקום בו מוצגות שמלות הכלה שלה בבוטיק הלונדוני היוקרתי "בראונ'ס", שבו נרכשה אותה שמלה מדוברת.
מצד שני, קשה לומר ששמה של המעצבת נישא באופן תכוף בסירקולציית האופנה בארץ. יתכן שהסיבה לכך שפעילותה הבינלאומית של צבילינגר לא מוכרת לרבים כאן, היא שזו חולפת גבוה מדי מעל הראש. לראייה, מי שידפדף בעמודי הכרומו של אחד מהגיליונות הקודמים של המגזין הבריטי Brides (מהמו"לות של ווג ו-GQ) או ב'קוסמופוליטן כלות' ימצא את דגמיה מככבים באופן בולט.
הפסיעה לשוק הבינלאומי, דווקא לא החלה בלונדון. הרעיון המקורי היה ניו יורק, אך הוא נכשל לדבריה בעקבות המרחק הגדול. לאחריו, בעקבות תצוגה קטנה שהיא העלתה בסות'ביס בבירת אנגליה, פנה אליה הבוטיק הלונדוני "בראונ'ס", שהחל להחזיק בקו שמלות הכלה שלה. היום, כשנה וחצי אחרי, כבר נעשים מגעים כדי לייצא לבוטיק גם את קו בגדי הערב ופריטי העור. "אני מרגישה שסגרתי מעגל" מציינת צבילינגר אחרי כמעט 20 שנה כמעצבת, ביחס לרומן הבריטי הטרי למדי. "ייצגתי את ישראל בשנת 65' בתחרות מלכת היופי בלונדון והיום אני מוכרת שם אופנה שאני מעצבת".
ולמרות הכל, בארץ מסתפקת צבילינגר בחנות אחת בלבד, המשלבת בין בוטיק לסטודיו וממוקמת בקומת הקרקע של בניין מגורים ברחוב קטן הסמוך לכיכר המדינה בתל אביב.
קולקציית הקיץ של צבילינגר מורכבת בעיקר, לפחות בנפח הדרמטי שהן תופסות אם לא בכמותן, בשמלות הכלה. "אני אוהבת שמלות כלה" היא עונה בסטודיו הקטן שלה, בזמן שהיא מגלגלת בובת דיגום עטויה פיסות בד משודכות בסיכה הנמצאות באמצע תהליך שזירתן, לשאלה האם מדובר בהתפשרות או בבחירה מודעת. כל זה משום שבקטגוריה הזו, בניגוד אולי לתהליך של עיצוב בגדים בקטגוריות אחרות, "כל דמיון אפשר להביא לידי ביטוי". צבילינגר, במחוות יד אלגנטיות, מציגה אופנה קלאסית במובנה הישן, זו השומרת על אותו קוד של מונרכיה, המבחינה היטב בין הגבוה לנמוך.
הכניעה לחלום המפותל ביותר, או כמו שהיא מכנה זאת "לנסות לנצח את עצמי כל פעם מחדש", נוכחת גם הפעם. הפנטזיות מיתרגמות לשובלים של בדי משי המרכיבים שמלות שאכן מתקרבות בעושרן הוויזואלי ובעבודה הידנית האינסופית, למונח "הוט-קוטור", שסובל בימים אלו משימוש תכוף ולא מוצדק מצידם של מעצבי קונפקציה: שמלת פליסה ארוכה, המכונה "אודרי" עשויה שכבות-שכבות של שנהב בוהק המחביאות תחתן מחוך מעכס; אחרת מחופה תחרה ומלווה במעין שרוולון שקוף בצללית כתפיים כדורית ומעוגלת, מזכירה במעומעם הבזקים מהעשורים הראשונים של המאה הקודמת ויש בה את אותן איכויות של תצלום נוגע ללב שהצהיב. מוטיב החוזר בשתיהן ובשמלות אחרות הוא שולי הבד הבלתי גמורים בכוונה, היוצרים מראה שאינו מושלם, שכנגד הגרנדיוזיות, שלפרקים עזה מידי, מצליח לשרוט ולפצוע.
מלבד שמלות החתונה, צבילינגר אוצרת אוסף בגדי ערב קטן וניסיון שהולך וצובר תאוצה לעיצוב פריטי עור. אלו מחדדים היטב את דמות הלקוחה הפוטנציאלית שלה. ז'קט צמרירי בצווארון מעוגל, המזכיר ככל הנראה בכוונה את האייקונית שבגזרות שאנל, המלווה בחצאית תואמת מצד אחד, או מעיל עור הדוק, הנדמה כבלייזר גברי, ששרווליו נקטמו מעל למפרק כף היד, מהצד השני. על רקע העיצובים המאוזנים האלו, בולטות יתר על מידה שמלות ערב מחופות אבנים מיותרות, שהבזקן מסמא העין, צורם מעט, אינו משיג את האפקט השמור לעיצובים המאופקים. כך, הצורך להתעלות על השיגי העבר, "לנצח אותם", הופך במקרה הזה לסינדרום מסוכן של התלהבות עמוסה.
אבל הדבר אינו גורע מהרגע החשוב השמור לצבילינגר בתרבות האופנה בישראל. זו אולי אחת הפעמים הבודדות שמעצבת מקומית אינה מתנצלת אף לרגע על עושר היצירה שלה ועל פעילות חו"ל שלה, ועל כן משיגה את חרדת הקודש של בגדים גדולים. ולזה, כמו תמיד, יש גם מחיר.
שמלות כלה, למכירה בלבד, החל מ-18,000 שקלים ומעלה.
בוטיק וסטודיו. הלסינקי 22 תל אביב.