הציירת אורלי מיברג- הטור השבועי של תמר קרוון

רדודה שכמותי, מצאתי את עצמי רק פעמים ספורות בחיי בוהה ביצירות אומנות ומוכנה לחסוך עבורן את כל דמי הכיס שלי במקום לבזבז אותם על פריטים. וכך בערב חמישי, הגעתי לפתיחת תערוכתה של הציירת המחוננת אורלי מיברג, והתאהבתי בפורטרט העגמומי של מריאן פייתפול. לצערי הוא כבר נמכר, אך לשמחתי, בסוף הערב יצאנו אורלי ואני לדייט היכרות לוהט. היה מעניין ומפתיע ובעיקר - היא כל כך הצחיקה אותי עד שכמעט איבדתי את ההכרה. בתמורה לחוויה המרוממת הזמנתי אותה להתארח בטורי.

דיוקן משפחתי שציירתי לפני 30 שנה, אחרי מות אבי, מתוך צילום שכמותו תמצא בכל אלבום תמונות משפחתי. מסודרים על פי גובה: אמא ואבא בשורה שנייה, אחי ואני עומדים לפניהם. ציירתי אותו בטכניקת קולאז'. מקרעי נייר אפורים ושחורים פרקתיי והרכבתי מחדש את הדמויות של בני המשפחה. כשהפנים כמעט מחוקות ורק שפת הגוף מרמזת על היחסים. ציור עגום במיוחד שנתן ביטוי להיררכיה המשפחתית ולמצב הרוח ששרה על המשפחה.

אחרי התערוכה האחרונה שלי, שכללה ציורי ים גדולי מימדים, הרגשתי צורך לתת ביטוי לאופן אחר של ציור ועברתי לפורמטים שהזכירו לי עטיפות תקליטים. החלטתי להפוך לרגע את המוזיקאים האהובים עלי למודלים לציור שלי. ציירתי אותם כאילו ישבו במיוחד בשבילי, כמו חברים ולא כמו קלאסיקות גדולות מהחיים.

זה שאני נוסעת מתמידה לא הופכת אותי עדיין לרול מודל, אבל כנראה שדרך האוכל שאני מבשלת למשפחה אני מכפרת על הכשלים האחרים.

גינדור מביך אותי ותמיד נראה לי מאומץ. מה גם שבפתיחות עדיף מלבוש גברי כי ממילא את ברמת פגיעות גבוהה אז עדיף שיהיה יותר בד שיסוכך עלייך.

יקרות מדי לכיסי: נעלי שפיץ גבריות מזמש. ולליבי: חולצה עם הדפס שחברה טובה שלמדתי איתה בני יורק יצרה במיוחד בשבילי לפני שני עשורים. החולצה שורדת את כל ניפויי הארון שנה אחר שנה. וכך גם החברה.


צילום וסטיילינג: תמר קרוון; ציור: 30/40, צבעי מים על בד קרטון, 2010; פורטרט: ג'קט, אוסף פרטי

מאז ומתמיד הייתי בקראש-על על טום פורד. מהיום שבו הוא מונה להיות המעצב של גוצ'י (והפיח במותג רוח חדשה, מינית, פרובוקטיבית ולוהטת), דרך האפיזודה הקצרה שלו אצל איב סן לורן ובעיקר, לאחר שהוא פרש (חלקית) מעולם האופנה, למען התמסרותו לבימוי.

זכור לי שליבי התכווץ מקנאה כשבאחד הראיונות עם השחקנית ג'וליאן מור היא סיפרה שלהיות חברה טובה של טום זה פשוט תענוג, או כשטום בעצמו סיפר עד כמה ריצ'ארד, בן זוגו בטריליון השנים האחרונות, יקר לליבו יותר מכל דבר אחר. וכשאנני לייבוביץ' צילמה את קירה נייטלי וסקארלט ג'והנסן עירומות עם טום (הלבוש) לשער של "וניטי פייר" קינאתי כבר לא ידעה גבולות.

במקום להשתכשך במיצים של מירמור החלטתי להיות ריאלית לשם שינוי ופשוט להעניק לעצמי מעט טום פורד שהיד משגת. לבשתי את שמלת הלורקס הזהובה של גוצ'י (לה חיכיתי שנים עד שהיתה אפורדבל), רכשתי זוג משקפי ראייה בעיצובו והשאלתי את סרטו a single man מספריית הסרטים. אם כבר אז לפחות לראות את הכל כמו שצריך, בפוקוס.

ואכן, היתה זו חוויה בלתי נשכחת. זה אחד הסרטים היפים שראיתי לאחרונה. מבחינה אסטטית היה ברור שזה יהיה עוצר נשימה אך ההפתעה הייתה בבימוי העדין והרגיש שלו. במינימליזם מופתי טום מצליח להעביר מנעד כה עשיר של רגשות מבלי לעשות רעש. הצופה מרגיש את כאבו של הגיבור כמו סכין בלב, לאורך כל הסרט.

אני, מיותר לומר, התייפחתי ללא הפסקה וכשהסרט הסתיים ניגבתי יפה את הדמעות מהמשקפיים החדשות שלי ועצמתי את עיניי לחלומות מתוקים על טום פורד.

משקפיי ראיה: להשיג ב"עין יפה" דיזנגוף 180 תל אביב; סרט: בהשאלה בספריית האוזן השלישית.

שמלה (בהזמנה מיוחדת): גוסטה; נעליים: מנגו (קיץ שעבר); תיק: טופשופ (חורף שעבר).