למרות היותי צלמת, אחת שכביכול מתבוננת טוב טוב, לעיתים אני מתבלבלת ולא רק שלא רואה דבר אלא מפספסת את העיקר. אפשר להאשים בכך את העייפות, השחיקה, את הקיץ ואת החום הנורא, את אינספור הלילות ללא שינה, את אמא ואבא, את טראומות העבר ואת הלב שמאות פעמים נשבר, את ההורמונים וכמובן את או-טו-טו גיל המעבר. אבל עמוק בפנים אני יודעת שאלו תירוצים בלבד.
וכך, השבוע, דווקא במפגש עם אדם לגמרי זר הכל התפוצץ לי בפרצוף. מהתבוננות עלי ועל חיי הוא ראה את הכל בבהירות ובפוקוס מוחלט, וירה את המסקנות בכמה משפטים יבשים וקרים.
האזנתי בדריכות לכל מילה, וללא התראה מוקדמת, מצאתי את עצמי בתמונה מוכרת כביכול אך כל ההתרחשויות שבה נראו לפתע שונות בתכלית. וזה לא המקרה של מה שרואים מכאן לא רואים משם, אלא מה שרואים משם, ממש אבל ממש לא רואים מכאן. וחבל שכך. אני משערת שימים וכנראה גם כמה מעשים, יבהירו מה היא באמת תמונת המצב. ולמה כמעט בכל ההזדמנויות שהיו לי להביט בעצמי, הפניתי את המבט הצידה.
צילום וסגנון: תמר קרוון; דוגמנית: דניאל לאלינור שחר; איפור ושיער: אסנת בית-און)
פפרצי 1.7.10
חולצה: יד שניה; ג'ינס מחוייט: אניה פליט; נעליים: רוברט קלרג'רי; ארנק: טופשופ. צילום:א.פ.ק