מקור הרעש האחרון בתעשיית האופנה העולמית, נובע מהופעתה המשולשת של שמלה מקולקציית סתיו חורף 2010/11 של מיו מיו, על שעריהם של שלושה מגזינים שונים.
הכל התחיל עם שער יולי של מגזין W, שבו מככבת אווה מנדז; בהמשך הופיע גיליון אוגוסט של 'אל' הבריטי, עליו מופיעה לילי אלן, כשבמקביל יצא לחנויות גם ווג הבריטי, שהקדיש את שער חודש אוגוסט לדוגמנית הדנית Freja Beha Erichsen. שלוש נשים, שלושה שערים, ושמלה אחת, המופיעה בהבדלים מינוריים. בעוד שמנדז ו-Erichsen עוטות לגופן את השמלה הצהובה מהקולקציה, אלן זכתה לגרסא טיפה יותר יוקרתית, מתחרה בצבע לילך.
למרות שבעידן הבלוגים ואתרי האינטרנט, הניסיון לשמור על קמצוץ של בלעדיות, הופך למגוחך ולעתים אף בלתי אפשרי, בעולם האופנה עדיין יש לו מקום של כבוד וכל הסיפור הזה לא היה אמור לקרות. כך או כך, המקרה שווה ערך להופעת אותה שמלה על שתי שחקנות שונות בטקס שטיח אדום, מינוס ההסמקה והמבוכה, שכן להוציא את עורכת אל הבריטי, לוריין קנדי, ווג הבריטי בחרו שלא להגיב על האירוע, ואילו W מסרו לעיתון ה'גרדיאן' תשובה לקונית שמסבירה כי לדידם זו היתה השמלה הכי נכונה לגליון הקיץ. כולם, ניתן להניח, מטפלים באירוע גם בדלתיים סגורות, ולוקחים אותו טיפה יותר קשה, מכפי שהם מציגים.
לעומתם סביר להניח שבמיו מיו, מישהו מחייך להנאתו, חיוך רחב. אחרי הכל, קשה להעלות על הדעת הצלחה גדולה יותר ליחצניה של חברה, מאשר שלושה שערים בו זמנית. ובמקביל סביר להניח כי הם זוכים בכבוד המפוקפק שכרוך בהעתקה, כשגזרת השמלה, שביום רגיל מחירה נע בין 3,000-5,000 דולר, עושה את דרכה לרשתות הקונפקציה,
אך מעבר לחברות הקונפקציה, שלא קיימות עבור מגזיני הכרומו העולמיים, עולה השאלה האם היה ניתן למנוע את המקרה. ככלות הכל, כולם רואים את אותן התצוגות, ועם כל הכבוד לפלורליזם המדומה שעולה משבועות האופנה העמוסים, רוב העונות מתמקדות במספר מצומצם של קולקציות שהופכות לקונצנזוס. נוסיף על כך את העובדה שבשונה מההתנהלות הקטנה של תעשיית האופנה המקומית, הסאמפלים נשלחים לא פעם היישר למגזינים, שיוצאים לצילומים עם עשרות אפשרויות שהגיעו אליהן או שנאספו על ידי הסטייליסטים שלהם. היכולת לעקוב אחר הבחירות של כל כך הרבה מגזינים בו זמנית, היא כמעט בלתי אפשרית. בעיקר בגלל שצילומי השערים, שמעוטרים לרוב בשחקניות ומיני סלבס ולא בדוגמניות, אינם נקבעים באופן סופי עד ליום הצילום. כי בעוד שהדוגמנית תיענה לכל גחמה שתגיע מצדו של הסטייליסט והצלם, השחקנית או הזמרת מקבלת זכות בחירה, ולרוב לובשת על השער את מה שהיא מצאה לנכון שמתאים לה.
ועדין הבעיה האמיתית עם המקרה הנ"ל, מעבר למבוכה של המגזינים שתעבור עם הזמן, נוגעת לשאלה אודות הטעם שלנו. קנדי טענה שזה מוכיח שבכל רגע נתון ישנם פריטים שהם מאסט, ושכולנו נופלים שבי אחריהם. האמנם? מבלי לזלזל לרגע ביכולותיה של מיוצ'ה פראדה, שמייצרת עונה אחר עונה קולקציות בלתי נשכחות ומלאות בתשוקה, כעת עולה באופן ברור השאלה 'מי קובע את הטעם שלנו?'. איך קרה שכל כך הרבה סטייליסטים נמשכו לאותו הפריט, ומדוע ריבויים של המגזינים אינו תורם להופעתן של קולקציות רבות, שחלקן יהיו רחמנא לצלן אפילו אנונימיות במקצת. למה כל האנשים הקריאטיביים הללו, שכל כך הרבה כוח מונח בקצות אצבעותיהם, לא מסוגלים לחפש את האמירה שלהם מעבר למקומות הברורים מאליהם?
עד שזה לא יקרה, תגובתה של אחת הקוראות תמשיך להיות נכונה. כמו תמיד, אי-הנעימות, שהובילה לכותרות הרבות, היא הרבה יותר פנימית לתעשייה, מאשר לקוראי המגזינים, שככל הנראה ימשיכו לעיין בדפי הכרומו המועדפים עליהם. ההבדל היחידי הוא שהחודש הם ידעו גם מה מופיע על גבי יתר המגזינים, ויפנימו פעם נוספת עד כמה פראדה היא האשה שיודעת לחוש את הסביבה שלה, ועד כמה גם הם רוצים לשים את ידיהם על קולקציית החורף של מיו מיו. הפרסום, שוב הצליח רק לסייע לכולם, והסערה שגלשה מכוס התה, הכניסה קצת עניין בחודשיה הרדומים של תעשיית האופנה.