אני אישה נשית. גירלי גירל. אני לא מתגאה בזה, להיפך. תמיד קינאתי בנערות הטום בוי, בעלות הקסם הקליל והלא מתאמץ. אבל העובדה היא, שכבר בתור ילדה סירבתי בכל תוקף ללבוש מכנסיים, דרשתי קוקיות שוות-גבוה ומשקל ופיתחתי חולשה מיוחדת לשמלות מסתובבות. גם היום אני רוכשת חיבה ברורה לחצאיות עתירות בד ולשמלות קלילות ובארון שלי אפשר למצוא בדוחק לא יותר משלושה ג'ינסים ושתי טישירטים. למרות כל אלו, אם אדרש להצביע על המעצב מעורר ההשראה ביותר בעיני בכל הזמנים, יהיה זה ללא ספק איב סן לורן, אבי השימוש באלמנטים גבריים ליצירת נשיות מסוג חדש.
הרגע שבו נחשפתי לראשונה לתצלומו המפורסם של הלמוט ניוטון מ-1975, בו מופיעה דוגמנית בחליפה גברית של איב סן לורן, הוא רגע מכונן בתולדות הסגנון הפרטי שלי, ובעיצוב תפישתי את הסקס אפיל. השיער הרטוב, האסוף בקפידה וחושף גולגולת, עצמות הלחיים הגבוהות, שבתאורה הספציפית נראות מסוקסות משהו, האופן בו היא מחזיקה את הסיגריה, הצווארון הסגור עם הסרט, שנשען על מראה צווארון ג'אבו הגברי מתחילת המאה, אורך המכנסיים שמסתיר את הנעליים ויוצר צללית ארוכה עד אין קץ - משהו באימג' הזה עורר בי התרגשות. חשבתי לעצמי שזו כנראה האישה הסקסית ביותר שראיתי בחיי.
שנים אחר כך, גיליתי את "בת זוגה" של היצירה הזו. ניוטון צירף לתמונת האישה בחליפה, עלמה עירומה כשנשיותה מודגשת באמצעות כובע אלגנטי עם פיסת רשת ונעלי עקב. בין שתי הדוגמניות נוצר מראה של אינטרקציה אינטימית, ולמען האמת מול רכותה המפייסת של הדמות הנשית שבצילום בולטת עוצמתה וקור רוחה של הדמות בטוקסידו.
הדמות הנשית משדלת, מבקשת ומחפשת אהבה, בעוד זו שהולבשה בסממנים גבריים, נראית כמי שנהנית מתכונות המיוחסות לעתים קרובות לגברים, בעיקר כאלה הנחשבים לסקסיים - איפוק מפתה ובעיקר עוצמה רבה. היא זו שמחזיקה את הקלפים. היצירה הזו לוכדת את האלגנטיות, המסתוריות והמיניות שבמראה האנדרוגני. את הארוטיות שבעוצמה הגברית.
איב סן לורן בכבודו ובעצמו ניסח זאת באופן המושלם: "בגדי גברים הם מרתקים ותמיד רציתי לתת לנשים את ההגנה שיש למלתחה בסיסית כמו שלהם, הגנה מפני לעג, חופש להיות הן עצמן". "אני משוכנע שנשים רוצות ללבוש מכנסיים", אמר בחפיפה לאירועי מרד הסטודנטים בפריז 1968, "יש משהו מהפכני ברעיון הסמוקינג, משהו שקשור במשחק בין המינים. יש בו חושניות, בדיוק ההיפך מאשה שמתלבשת כמו גבר. הרעיון הוא דווקא להדגיש את כוח הפיתוי של האשה".
ואכן, יותר מכל הצליח סן לורן לשקף את התמורות החברתיות שהתחוללו במחצית השנייה של המאה ה-20 ולתרגמן ליומיום ולערב של כל אישה. בימים שבהם שוויון זכויות, אפליה מתקנת ופמיניזם היו שורשי רעיונות שהמתינו לנבוט, יישם המעצב את הדברים הלכה למעשה, והניח גם לנשים הצרפתיות, הכה נשיות, להשתעשע מעט במראה גברי ובאיכויות גבריות, בעיקר תוך ביטול התפישה שבכדי להראות נשית עלייך להדגיש את נתוני נשיותך.
ידידתו ומקור השראה שלו, קתרין דנב, הגדירה פעם את סוד קסמו: "סן לורן מעצב לאשה עם חיים כפולים. בגדי היומיום שלו עוזרים לה לעמוד מול עולם של זרים. הם מאפשרים לה ללכת לכל מקום בלי לעורר תשומת לב לא רצויה, והאיכות הגברית שלהם נותנת לה סוג של כוח. הם מכינים אותה לקראת מפגש אשר עלול להיהפך לעימות. בערב, לעומת זאת, כאשר היא בוחרת להיות בין יקיריה, סן לורן עושה ממנה אשה מפתה". העובדה המעניינת מכל היא שאיב סן לורן בעצמו עבד כעוזרו האישי של כריסיטיאן דיור, המעצב שהמציא את הניו-לוק בשנות ה-50. אותה קריקטורה נשית, המדגישה את החזה והאגן לעומת מותני הצרעה הדקיקים. אם שנות החמישים של המאה העשרים נחשבות לשעבוד מרצון של האישה לנשיותה, אזי החליפה של איב סן לורן היא סמל לשחרור אמיתי של האישה, או לפחות צעד ראשון בתהליך.
החליפה הגברית הראשונה אמנם צולמה לווג כבר באמצע שנות ה-30 ונצפתה על אייקוני סטייל כמו מרלן דיטריך עוד בשלב מוקדם יותר, אבל תרומתו של סן לורן גדולה מכך. זו לא החליפה עצמה, אלא האפיל כולו והיכולת להציג את הנשיות המפתה והאירוטית ביותר מתוך עוצמה ולא מתוך כניעה.היכולת להיראות נשית להדהים, גם בנוצות לא לך, נוצות גבריות.
דוגמניות: ולדה וויקה ל-mc2
צילום: גיא כושי ויריב פיין
סטיילינג: תמר מרקוביץ
איפור ושיער: מיכל רונן
ע.סגנון: מירי נאות לסטודיו 16/23
ע.צילום: דרור בן נפתלי
