זו הייתה היעדרות קצרה במיוחד. אחרי כמה עונות של מכנסיים הדוקים וצפופים, שבשיאן הפכו לטייצים סרוגים במראה של ג'ינס, המכנסיים המתרחבים שבים בחורף 2011. לאחר שמעצבי-על רבים, מגוצ'י ועד בלמיין, מקלואה ועד דרק לאם, הצעידו אותם על מסלולי תצוגות החורף, כשהם מציגים גרסאות מעודכנות לגזרה שחוקה ומוכרת, רשתות האופנה מיישרות קו ומביאות את הבשורה החדשה-נוסטלגית לשוק הרחב, ולא מותירות שום אפשרות להימנע ממנה.
סגנון המכנסיים המתרחבים אמנם מזוהה ביותר עם תנועות מרד הנעורים של שנות ה-60 וה-70, אבל אזכורים להם נראים כבר במאה ה-19. לפני כ-150 שנה, צללית הרגל הפעמונית הייתה מזוהה עם מלחי ארצות הברית, ומאז הפכה, לפחות בחציה הראשון של המאה ה-20, לבולטת בקרב יורדי הים המגוייסים.
כאופנה הפונה אל השוק האזרחי, המכנסיים המתרחבים הפכו לאיקונים דווקא כשזלגו אל מלחמות האהבה של ההיפים, בשיא שנות ה-70. המגמה, שהגיחה מן השוליים, התבוססה בזרם המרכזי באירופה ומעבר לאטלנטי, והפכה סמל בלתי מעורער לנעורים, מבטאת צמא חוצה מעמדות לרוח עכשווית החותרת כנגד הצללית השמרנית של הלבוש הקלאסי שלאחר מלחמת העולם השנייה.
ובאופנה, כמו באופנה, מרד של תקופה אחת הופך לקנון בתקופה אחרת. המכנסיים המתרחבים הפכו לאחד מסממני האופנה החשובים של המאה ה-20. העובדה כי שלטו זמן רב כל כך, וכי עולם האופנה שב לעסוק בהם גם בשנות ה-90 ובתחילת שנות ה-2000, לתקופות ארוכות מאוד בכל פעם, מבטאת עד כמה מדובר בגזרה המכילה יציבות של ממש. המכנסיים המתרחבים, הם הקלאסיקה המודרנית החריפה ביותר שידע עולם האופנה.
אפשר לתלות את ראשיתו של הגלגול הנוכחי בזריחתה המטאורית של פיבי פילו, המעצבת של סלין, שהפכה את הלבוש הפרקטי, זה שכונה 'בגדים שכל אישה יכולה ללבוש בכל זמן', למגמה בפני עצמה. בקולקציית קיץ 2010, שהייתה קולקציית המסלול הראשונה שלה עבור בית האופנה, אחד הדגמים הבולטים היה זוג מכנסיים מחויטים בצבע אבן, בעל גובה מותניים שהגיע כמעט עד הטבור, ורגל מתרחבת, שלא רק יצרו אשליה של גובה, אלא בעיקר ריפררו אל הנערה העובדת של שנות ה-70, כמו זו שהונצחה בפרסומות לבושם המיתולוגי צ'ארלי של רבלון. מעל הכל, אותם מכנסיים מוכרים שידרו תחושה של ביטחון, של נשיות נינוחה, שאינה נאבקת בעיצובים שמקשים עליה.
עכשיו, הם מגיחים מכל מקום, וכמו בכל הופעה חוזרת של מגמה מן העבר, היא עוברת שינויים ובחינה מחדש. הפעם, המכנסיים הם חלק ממגמת "חזרה אל הקלאסיקה הנשית" של עונת חורף 2011, הכוללת את מציאתם של קימורי הגוף שאבדו לאחרונה, שמלות אלגנטיות ברוח הניו-לוק, צבעי בז' חמים ובטוחים ופריטי מפתח על זמניים. לא מרד, אלא דווקא איפוק מסויים ויוקרה מעודנת. המכנסיים המתרחבים, לאור יכולת ההישרדות שלהם וצלליתם מדגישת הירכיים והמותניים, הם ביטוי מושלם לכל אלה, חוצים מעצבים וקולקציות - כריסטוף דקרנין, המעצב של בלמיין, המזוהה עם מכנסי אופנוענים הדוקים, הקדיש את תצוגת החורף שלו לשיק גלאם רוק ברוח מיק ג'אגר ודיוויד בואי והוציא אל המסלול דוגמניות בחליפות נשיות צרות בעלות רגל מתרחבת; האנה מקגיבון, מ'קלואה', הפכה את המכנסיים לארוכים, קלילים ורחבים במיוחד, כמעט נעים באוויר; בפראדה, לצד שמלות 'מד מן', נראו גם מכנסיים בצללית מתרחבת מעט שנקטמו מעל לקרסול; ובגוצ'י החזירו את הנשים לימי הזוהר הנוצץ במכנסיים בהירים וקטיפה, שהתרחבו בעדינות מרוסנת.
העובדה כי משיא הופעתם הקודם, בתחילת העשור הראשון של שנות ה-2000, עבר זמן קצר יחסית, וכי במידה מסויימת הם לא נעלמו לחלוטין לאורך כל השנים, מבטיחה שזוהי לא רק גחמה של מעצבים. זוהי דרישה לאחוז בסמל מוכר, במשהו, שלא משנה עד כמה יהיה ממוחזר, תמיד ישאר נוח. הקהל יצא מרוצה, האופנה, אולי קצת פחות.